רני לוי – עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות
רני לוי – עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות

המופע הטיפולי

רני לוי – הכנס הלקסיקלי ה-21 למחשבה פוליטית ביקורתית, מרץ 2025.

לצפייה בהרצאה ביוטיוב לחצו כאן

שלום לכם, אני שמח ומתרגש להיות כאן היום ולדבר על המושג "מופע טיפולי" המופע הטיפולי הוא גם אירוע פרפורמטיבי שקיימתי כבר מספר פעמים וגם מושג דרכו אבקש לומר משהו על טיפול ועל מקומו של השיח הטיפולי במדיה.

הגדרת המופע הטיפולי.

מופע טיפולי הוא אירוע שבו מישהו נמצא בתפקיד המטפל ומישהו בתפקיד המטופל והם עושים פעולה שמזכירה מבחינת אוצר המילים, מבחינת אופי הדיאלוג ומבחינת המחוות הגופניות את הטיפול הנפשי הקונבנציונלי, זה המוכר לנו מהקליניקה מאז פרויד ועד היום.

הטיפול as פרפורמנס, הטיפול  is פרפורמנס:

בכדי לעזור לנו להבין את המושג "מופע טיפולי" אתחיל בהצעה למבט כפול  על הטיפול הנפשי. אני מסתמך על ההבחנה של Schechner  (שכנר) בין שתי זוויות ראיה על פעולה יום יומית:

שכנר טוען כי אפשר להסתכל על כל אקט הן כפעולה פרפורמטיבית בפני עצמה – הפעולה  is performance , והן על אותה פעולה כ-פרפורמנס – הפעולה as performance.

כך למשל פגישת נשיא ארצות הברית עם ראש מדינה היא הן הפגישה עצמה is performance והן כזאת שנתן להסתכל עליה דרך מאפיינים פרפורמטיביים שלה – as performance: כללי הטקס, הנאומים, המיקום של האחרים בצילום המשותף וכך הלאה.

להסתכל על פעולות מסוימות כפעולות הפרפורמטיביות   as performance –מאפשר לנו לחשוב אותן מחוץ להקשר המיידי שלהן ולהעבירן להקשר התרבותי שבו הן פועלות, כמו כן דרך המבט הזה נתן לראות את ההיבטים האסתטיים של הפעולה, לבחון אותם ,לפרשן ולומר משהו על המוטיבציות הסמויות שנמצאות בפעולה. אם נמשיך בדוגמא פגישת הנשיא עם ראש מדינה אחר, אזי, סדר הדוברים, צבע העניבה – או העדרה, מיקום הנשים לעומת הגברים בתמונה, אורך הנאומים וצורת הגשתם, יאמרו משהו על יחסי הכוחות בין הנשאים ועל אופי המסר שהם מנסים לשדר, כל אחד בפני עצמו ושניהם יחד.

א. הטיפול הנפשי  as פרפורמנס. (מה האלמנטים פרפורמטיביים בטיפול?)

What is the difference between “as” performance and “is” performance? According to performance studies, anything can be studied “as” performance. That means asking performance questions of whatever is being studied. ( Schechner, 2020, P.12)


הטיפול הנפשי הקונבנציונלי, זה שאני עוסק בו, נשען על מערכת שלמה של חוקים, של מסגרת, setting , שתפקידה לאפשר את קיומו המוצלח. הכללים המסורתיים של המסגרת הטיפולית, עוסקים בזמן, חמישים דקות לפגישה, מקום, הקליניקה הטיפולית, ומסגרת תשלום קבועה. מעבר לכך מתקיימים כללי סודיות רפואית השומרים על התהליך ומאפשרים את קיומו.

כל אחד מהתנאים הללו יכול לשמש כאזור פרפורמטיבי. הזמן מזמן לנו את הכניסה לחדר והיציאה ממנו, על כל הריטואלים הקשורים באופן הכניסה, למשל בכניסה נמצא את הורדת המעיל, הנחת התיק ותחילת הדיבור. המקום כולל את האביזרים המאפיינים את חדר הטיפולים, כורסאות, שולחן קטן, טישו, בדרך כלל כוננית ספרים כלשהי, כמה תמונות על הקיר, כאשר כל אחד מאלו מעיד על אופי המטפל והטיפול ומכוון להתנהלות מסוימת; הטישו יכול להצביע ולתת הרשאה לכאוב ולבכות, הספרים יצביעו על תחומי עניין של המטפל ועל סמכותו, התמונות עמומות ככל שיהיו , יצביעו על ההעדפות האסתטיות של המטפל ועצם עמימותם תעיד על ניסיון, מעט ארכאי יש לומר של המטפל להישאר אנונימי, אדם ללא אופי, אפשר גם לציין את התשלום אשר אופן הביצוע וההתנהלות סביבו מהווים מקור לא אכזב לאירועים פרפורמטיביים בטיפול.

יחד עם ענייני המסגרת, גם המחוות של הצמד בקליניקה, המטפל והמטופל, כמו למשל השתיקות, אופן הדיבור של כל אחד מהם, מחוות כאלו ואחרות הנעשות בין ועם המילים – כל אלו הן פעולות פרפורמטיביות. היבט פרפורמטיבי נוסף הוא השיח הטיפולי, זה כולל אוצר מילים הבחנתי מסוים, כגון חרדה, דיכאון, פוסט-טראומה, הפרעת קשב . אוצר המילים אינו רק הבחנתי מדקלי אלא כולל גם אמירות כלליות אחרות שהפכו עם הזמן למטבע שחוק בקליניקה: "זממנו תם", "זה קשה", "אני מבין" וכך הלאה. בנוסף לאוצר המילים הבחנתי או קלישאתי, נמצא אוצר מחוות המופיעה בקליניקה, השתיקה, השיעול, הפיהוק, תנודת הראש, לקיחת הטישו, ההתמתחות בכורסא ועוד כידם הטובה של המטפל והמטופל.

אם  כמטפל אבדוק היבטים  פרפורמטיביים אלו כסימנים המעידים על המטופל – אם לגבי הבחנה או לגבי הלא מודע שלו, אזי כאיש מחקר מתחום הפרפורמנס אשתמש בזווית ראיה זאת בכדי לבחון סוגיות אומנותיות כגון אותנטיות בחדר הטיפולים – האם התהליך אמיתי או מיידי או משוכתב שוב ושוב לפני מבנה זמין או מדומיין; האם המטופל הוא ״באמת״ הוא, או שהוא עושה מה שראה שעושים בטיפול באיזו סידרה? מה המופע של המטופל , ואיך אפשר להביט עליו בעזרת כלים אסתטיים ? מה מאפשרים כללי הטקס ומה הם לא מאפשרים בחדר הטיפולים? מה דרגת החופש של המשתתפים?

עד כאן עסקנו בטיפול כפרפורמנס נעבור להתעסק בטיפול שהוא פרפורמנס.

ב. הטיפול is פרפורמנס.

Performances can be either “make believe” or “make belief.”

Make believe performances maintain a clearly marked boundary between the world of the performance and every day reality.  Make belief performances intentionally blur or sabotage that boundary.

( Schechner, 2020, P.12)   

מופע יכול להיות חזותי, כמו מחזה, ובכך לשמור על קו גבול ברור בינו לבין המציאות היום יומית, אך הוא יכול להיות גם מתחזה, כזה המתחזה למציאות היום יומית, אך בעצם עוסק בשיבוש וחבלה של הגבול בין המופע ליום יומי.

בכדי לעסוק בטיפול כמופע is performance אטען שתי טענות על הטיפול הנפשי:

  1. את הטענה הראשונה – כבר טענתי – הטיפול תמיד כלל בתוכו אלמנטים מופעיים. הוא אף פעם לא היה טיפול נקי, שכן אין דבר שהוא נקי מהיבטים כאלו, הוא תמיד היה טיפול עם היבטים מופעיים שונים שמתקיימים בו.

חריגה אל מחוץ לקליניקה

  1. הטענה השנייה היא לגבי הפרטיות והסודיות של הטיפול. הטענה הזאת אומרת כי הטיפול אף פעם לא היה באמת פרטי וסודי לחלוטין ושעם השנים בתהליך שלא אעסוק בו כאן – נשתנה היחס כלפי הפרט וכלפי מושג הסודיות והפרטיות עד שנפרץ לגמרי.

פרויד קבע שלושה כללים לטיפול הנפשי: ניטרליות, אנונימיות והינזרות. הסודיות הייתה מובנת מאליה כחלק מתפיסת המטפל כרופא המחויב לסודיות רפואית. התפיסה הנורמטיבית והבלתי מעורערת של אנשי הטיפול טוענת כי – חשיבות הסודיות אינה רק תוצאה של הצד החוקי, אלא מהווה נדבך הכרחי בבניית האמון בקשר הטיפולי. בלי חובת הסודיות, יהיה קשה למטופל לבטוח ולספר למטפל כל העולה על רוחו ויהיה בעצם בלתי אפשרי לעזור למטופל שהחשד פן ענייניו העמוקים והכמוסים ביותר יחשפו לעיני אחרים יעצור אותו מלדבר בחופשיות.

באמצעות תיאורי המקרה, סוגה חדשה שהמציא פרויד יחד עם המצאת הטיפול הפסיכואנליטי , ערער פרויד על הסודיות הרפואית למן ההתחלה. המטופלות אמנם נהנו מהסודיות הרפואית שהובטחה להן, אך תיאורי המקרים שלהם נכתבו ופורסמו. במילים אחרות לטיפול תמיד היום ״קוראים״ או ״צופים״ גם אם לא נכחו באותו המרחב.

תיאורי המקרה נועדו להראות את כוחה ויכולתה של הדרך החדשה בעזרה לאנשים הסובלים וכן לקדם את מדע הנפש החדש. באמצעות תיאורי מקרה, הרצאות על מקרים, הדרכות קבוצתיות ושיחות חולין, נפרצת הסודיות הרפואית  והטיפול הופך להיות נחלה של קבוצה רחבה יותר מאשר המטפל והמטופל. בתחום בריאות הנפש, מופעי טיפול לצורך לימוד מתקיימים כל הזמן. שם  נתן למצוא את הראיון הקליני הפומבי, הטיפול הפומבי, הטיפול המצולם, או טיפול בחדר עם מראה חד-כיוונית. מה שמשותף ומאפשר את המערך הזה הוא ההיגיון כי לא נתן ללמוד על טיפול מבלי לראות טיפול ושהמסגרות הללו הן מסגרות לימודיות והחיסיון של המטופל נשמר בין אנשים הטיפול.

קדם לפרויד שרקו אשר הציג בסוף המאה ה-19, מול עיני הסטודנטים בבית החולים סלפטרייר שבפריז, למטרות לימודיות, באופן פומבי מטופלת בטיפול בהיפנוזה,  אחד מהצופים שבאו לחזות בו היה פרויד עצמו, שהתרשם עמוקות מטכניקת הטיפול בהיפנוזה בנשים שסבלו מהיסטריה, והחל גם הוא לחקור את הנושא. את מופעי הטיפול של שרקו אפשר לראות בציור המפורסם "שיעור קליני בסלפטרייר", שצייר אנדרה ברויה ב-1887.

מי שקדם לפרויד ולשרקו בכמה שנים היה ישו הנוצרי

כאשר לימד בבית הכנסת בכפר נחום בא אליו אדם אחוז שד שצעק עליו. ישו גער בו והורה לשד לצאת ולעזוב את האדם, והשד אכן עוזב. אין פלא שהשמועות על המקרה המרשים התפשטו בכל רחבי הגליל והביאו להתעניינות בישו ובדרכו.

ישו לא היה מחויב לסודיות רפואית ומה שעשה היה מופע טיפולי, מופעים אלו מתקיימים לאורך ההיסטוריה וכללו גרוש שדים, הוצאת דיבוקים והסרת קללות באופנים פרפורמטיביים וציבוריים.

טיפול פומבי בשיח התרבותי

השיח הטיפולי על היבטיו פרפורמטיביים זולג למדיות השונות. גם כאן אנו מדברים על הטיפול is performance , טיפול שנעשה כהופעה מול קהל, כאקט פרפורמטיבי.

חשוב לציין כי המוטיבציה של המבצעים, כמו גם השאלה, האם באמת מתרחש כאן טיפול או לא, אינה העיקר כאן. השאלה אינה האם המשתתפים מופעים או שהם "באמת" בטיפול. הם תמיד גם מופיעים וגם באמת בטיפול – is performance is never just a performance.

אני יכול לשתף כי כשהמפיקה של חתונמי התקשרה אלי ובקשה לגייס אותי מתישהו לתפקיד אחד המטפלים בתוכנית היא התעקשה שמה שקורה מול המצלמות הוא אכן טיפול, טיפול ממש רק אל מול מצלמות. מבחינתי זאת דוגמה מצוינת לגם וגם של המופע הטיפולי, גם טיפול "אמיתי" להגדרת המפיקה וגם מול מצלמה וללא שום כלל או אתיקה טיפולית.

מה שמאפשר סוגה זאת של טיפול פומבי הוא בדיוק היכולת להשתמש בהיבטים פרפורמטיביים הקשורים לטיפול מחוץ לחדר הטיפול, וכן היכולת של המשתתפים לדבר ללא צורך בשמירה על כלל הסודיות. במילים אחרות, על ידי חיקוי של התנהלויות הפרפורמטיביות מחדר הטיפול ופריצה של הסודיות והחיסיון הטיפוליים, קרי הפיכת הפרטי לציבורי, זלג השיח הטיפולי אל המדיות השונות.

(יש אלמנט נוסף, מעט יותר חבוי, המאפשר את המופעים הטיפוליים, אותו גילית במופעים הטיפוליים שלי, אחזור אליו בסיום)

הוויתור על הסודיות, או אולי ויתור לכאורה על הסודיות, מאפשר את הראיון הכמו טיפולי, למשל זה של יורם יובל, פסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר, בתוכנית "שיחת נפש" שם נוספה כתובית האומרת כי "לא מדובר בטיפול נפשי אמיתי" שכן בהיותו מטפל, ההתייחסות שלו למרואיינים הזכיר מאד טיפול נפשי. ליורם יובל קדמה כמובן גם זיוית אברמסון והתוכנית "קשר משפחתי", ורדה רזיאל ז'קונט ברדיו וכך הלאה.

מתוכניות אלו, קצרה הדרך לתוכניות שבהן מתרחש "ממש" טיפול לעיני מצלמה:

"Couples Therapy"  סדרה דוקומנטרית שמלווה זוגות בטיפול זוגי "אמיתי" עם פסיכולוגית מקצועית, דר. אורנה גורניקל .

Intervention – מתעדת אנשים שמתמודדים עם סמים, אלכוהול או הפרעות נפשיות קשות, ומלווה אותם בדרך לגמילה. יחד עם תיעוד המפגשים הטיפוליים שלהם.

Hoarders (אגרנים) – מתמקד באנשים עם הפרעת אגרנות כפייתית, וכולל תהליך טיפולי עם פסיכולוגים שמנסים להבין את השורש הרגשי של הבעיה ולעזור להם לשחרר חפצים שקשורים לטראומות עבר.

ויש עוד דוגמאות רבות אחרות. מה שמשותף לכולן זו האמירה המוצהרת כי מתרחש כאן טיפול לעיני מצלמות. האם "באמת" מתרחש שם טיפול? האם מה שקורה שם טוב לכולם, אלה המקבלים טיפול ואלה מקבלים רייטינג? האם החשיפה הלא מבוקרת של אנשים בסיטואציה משברית היא אתית או לא? אלה שאלות הנפתחות בתוך אזור המופע הטיפולי על צורותיו השונות. שאלות אלו נפתחות כאשר הגבול בין טיפול ללא טיפול, בין מופע לטיפול, נשבר והטיפול הוא גם as וגם is פרפורמנס. אחזור לזה כאשר אעסוק במופע הטיפולי שאני ערכתי

ריגוש

עוד סוגה של מופע טיפולי היא הראיון העיתונאי הכמו טיפולי, זה המבקש להשתמש בג'סטות הפרפורמטיביות מעולם הטיפול לצורך הכרה בסיפור של אדם כלשהו. בהקשר זה אני חושב על הראיונות עם נפגעות אונס בפנים מטושטשות ועיוות קול, או בראיונות עם נפגעי טראומה מהשביעי באוקטובר, רק שבוע שעבר ראינו בתוכנית של אילנה דיין את הראיון המטלטל עם אלי שרעבי שנחטף ושוחרר. 

אנשים אלו נמצאים לרב במצב נפשי שאינו מאפשר להם להפעיל שיקול דעת מול מראיין מיומן השואל שאלות טיפוליות כגון: איך הרגשת בשבי? מה הרגשתה כשנודע לך שאחיך מת? איך החיים עכשיו בלעדיו? אתה מתגעגע? יש לך עם מי לדבר וכו', אל מול פגיעותו של המרואיין/מטופל, עומדת זכותו לבטא את עצמו ולקדם דעות וערכים שחשובים לו.

דילמה אתית זאת היא אינהרנטית למופע הטיפולי ומעלה שאלות לגבי מצבו של המרואיין/מטופל והשפעת המצב על חופש הבחירה שלו.

הפעלות שסקרתי קודם לכן הן מכונה המייצרת רייטינג. המכונה עובדת על ידי יצירת ריגוש ופיתוי לרגשי. ההיבטים הרפורמטיביים במדיה יוצרים ריגושיזציה של המרחב התקשורתי. רגש חי ואותנטי כביכול מייצר הזדהות אצל הצופה ורצון לצפות עוד. ריגוש ומציצנות – מציצנות מרגשת אלה מייצרים רייטינג ורייטינג מוכר פרסומות.

מעבר לכך ובעקבות מאמרה של עמליה סער, "הצפה רגשית של הפוליטי" מתוך "הזמן הזה" דצמבר 2024, אבקש לטעון כי מופעים טיפוליים במדיות השונות מייצרים ריגושיזציה של הפוליטי בתוך המרחב התקשורתי. כך אנו מפסיקים כבר לדבר על פוליטיקה, טוענת סער, ומדברים על רגשות. השיח הביקרתי קונקרטי פוליטי לגבי תרבות האונס למשל הופך להיות לשיח אודות הקורבנות והמצב הנפשי שלהן. במקום לעסוק באפשרות לשינוי תרבות האונס, עוסקים בכאבן של הנפגעות.

כמובן שאין בדברים אלו בכדי לצמצם או לבטל את כאבן של הנפגעות, או של כל מי שעבר אסון בחייו ומתראיין על כך, אלא רק לטעון כי ההתמקדות בטראומה – יש לה פוטנציאל להיות על חשבון השינוי הפוליטי. ספקטקל מרגש ככל שיהיה, אינו מספיק בכדי להניעה שינוי, מה שאמור להתלוות אליו, לדעתי, הוא שיח, חשיבה משותפת חברתית קהילתית היכול לתרגם את הריגוש לכדי פרדיגמה אופרטיבית.

טענה נוספת אומרת כי הריגוש מכוון למען צד אחד על חשבון צד אחר: המיקוד ברגש בכלים פרפורמטיביים הבאים מעולם הטיפול הנפשי מייצרים הזדהות עם הקורבן (כולנו הביבסים, כולנו אלי שרעבי, כולנו התצפיתניות) ומשם, שוב – בעדר דיון משמעותי –  קצרה הדרך לקורבנות ולהצדקת מלחמה. הפיכת האישי (המרגש, זה המובא דרך המופע הטיפולי) לציבורי הופך את הפגיעה האישית ללאומית ואת כולנו לקורבנות טראומה, וזאת תמיד הטראומה שלנו, הכאב שלנו, הקורבנות שלנו, תוך מחיקת זאת של האחר. לדוגמא עדותו של אלי שרעבי (החטוף שהוחזר) יכולה לשמש להגברת המוטיבציה להחזרת כל החטופים עכשיו, אך בעזרת המדיה היא יכולה ותשמש להמשך מעגל הנקמה והמלחמה.

המופע הטיפולי שלי research  performance

לאורך השנים ערכתי מספר מופעים טיפוליים שמטרתם הייתה לבחון את הטיפול הנפשי בזירה ציבורית. ערכתי מחקר פרפורמטיבי שהמוטיבציה שלו הייתה לגלות מהו טיפול? או מה הופך טיפול לכזה, לאחר שהורדנו ועיוותנו את המאפיינים הפרפורמטיביים שלו. אירעים אלה הם דרך לברר לעצמי כמטפל נושאים שהזכרתי: ריגוש, סודיות, הצצה, הסכמה, תירטאליות, מבנים קבועים וכו

במאי 2015, במסגרת אירועי "מטרופוליס 2", במשך ארבע שעות ישבתי בחדר האחורי של חנות בגדים – בחדר ההלבשה וקיימתי "דיאלוג טיפולי" על חלומות שהביאו שמונה אנשים שנבחרו מראש, חצי שעה עם כל אחד מהם. הנוכחים בחנות הוזמנו להאזין לתוכן השיחות באמצעות רמקולים שהוצבו בחנות, ולהציץ מבעד לווילון אל החדר האחורי שבו התקיים הדיאלוג.

הפרויקט "ניסוי בטיפול פומבי" התרחש בקליניקה שלי בדצמבר 2017, מ-10.00 בבוקר ועד 17.00 בערב. במהלך האירוע "טיפלתי" בקליניקה שלי בשלושה אנשים זרים, שאותם לא הכרתי. המפגשים התקיימו במחזורים של עשרים דקות בכל שעה במהלך שש שעות, כך שכל "מטופל" קיבל שישה מפגשים בני עשרים דקות. ה"טיפולים" צולמו ושודרו בחדרים הסמוכים לקליניקה בעת התרחש.

ב – 2019, למשך שלושה ימים, העברתי את הקליניקה שלי לחלון הראווה של גלריה 1:1, ברחוב השרון בתחנה המרכזית הישנה. הציבור הוזמן להירשם לפרפורמנס וגם לבוא, לראות ולשמוע את סדרת ה׳טיפולים׳ מתוך המרכז או מן הרחוב, מבעד לחלון הראווה.

הניסוי האחרון התרחש בספרייה הציבורית בטבעון במהלך פסטיבל שיח אבריק. זאת הפעם הראשונה שאני שערכתי ניסוי זה במשותף עם אומנית ומטפלת נוספת, שירה חסיד, שערכה במקביל אלי "טיפול" במשתתפים נוכחים נוספים.  

להלן דיאלוג עם אחת המשתתפות:

מ': אתמול, כשאמרתי למטפל שלי את זה… שאני באה לדבר הזה… אמרתי לו ש"אתה לא מאמין, אני עושה משהו… בוא תתרגש איתי שאני עושה משהו שאני אף פעם לא עושה". היו לו הרבה שאלות ולא ידעתי לענות על אף אחת מהן. "את הולכת לדבר על עצמך בנוכחות עוד אנשים?" הוא שאל, ולא ידעתי מה לחשוב על זה, כי לא היה לי מושג, סתם הסכמתי, כמו שאמרתי…

ר': את הולכת לדבר על עצמך בנוכחות עוד אנשים?

מ': כן. ואז אמרתי שנדבר איתו על זה בשבוע הבא. פתאום חשבתי שאולי הוא מרגיש שהוא לא מספק אותי.

ר': אולי, אולי את מרגישה שהוא לא מספק אותך?

מ': יכול להיות. בוא נגיד, שאם לא הייתי עכשיו בטיפול – אז בטח זה היה גם יותר מלחיץ אותי ולא הייתי באה, אבל זה גם היה יותר מושך אותי. אני לא מרגישה שאני באה עכשיו מהמקום הנורא־נורא נזקק, כמו שאני יכולה להיות.

ר': זה בעצם לא טיפול, אנחנו בחנות בגדים ואנחנו מדברים.

מ': בחנות מעולה.

ר': בחנות מעולה. הייתי פה בסיור לוקיישנים וקניתי שתי חולצות, אבל לשכנע את הבן אדם שיושב מולי, "שמע, זה לא טיפול" – זה נורא קשה.

מ': אבל אנשים מחליטים לעצמם אם זה טיפול. אתה לא תגיד לי אם זה טיפול בשבילי או לא. עצם זה שבאתי, שאני לא בבית מכינה ארוחת ערב…

בהזדמנות אחרת אמר לי משתתף: "האמת היא ש-15 שנה לא הייתי במעמד הזה, המעמד של טיפול" – למרות שישבנו בחלון ראווה של גלריה.

אין לי זמן להיכנס לכל המסקנות והמחשבות שעלו במופעים אלו. אומר רק כי המופעיים הטיפוליים הראו בצורה ברורה כי הדבר העיקרי ששרד את שבירת ה –  settingהטיפולי היה היחס כלפיו – ההעברה – היחס הבסיסי והלא מודע שיש לאנשים ברגע שהם נתקלים באיש טיפול.

אחד הדברים שהדהימו אותי הוא שברגע שהצהרתי על עצמי כמטפל, החלו להתנהג אליי ככזה בין אם רציתי בכך ובין אם לא. אני רוצה להוסיף מסקנה זאת כגורם נוסף המאפשר את המופע הטיפולי: מלבד חיקוי האלמנטים הרפורמטיביים מהקליניקה והוויתור על הסודיות הטראנספרנס למטפל לכאורה, מאפשר את המופע הטיפולי.

לסיכום

על אף שההופעות עצמם הפכו אירוע פרטי לכאורה לציבורי – דווקא הפעולה המחקרית-אמנותית, קורית בטישטוש בין הם is ל as  – היא לא פותרת אותו ואינה מבשרת לנו מהו הטיפול, כי אם שוהה במחיצת הכפילות, באה איתה בדיאלוג, הופכת את ה as /is לצמד, כמו המטפל והמטופל – זו פעולה שמפעילה את הכפילות שתמיד הייתה שם ופועלת בתוכה

ניסיתי להראות מה מאפשר את המופע הטיפולי ומה נתן ללמוד מהחיבור בין מופע לבין טיפול, שני סוגי שיח שאינם נפגשים בדרך כלל. המופע הטיפולי כמושג וכפעולה מאפשר לשאול שאולות על טיפול נפשי, על סודיות רפואית, על תפקיד הריגושיזציה של התקשורת והפיכתה לכלי לקביעת דעת קהל. המופע הטיפול כמחקר עוזר לנו ללמוד על הטיפול.