רני לוי
רני לוי
עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות מוסמך

All the Single Daddy's – גבר כהורה יחידני – היבטים מגדריים

(הרצאה בכנס: "גבריות ואבהות בתקופה של שינוי" – עוצמת הפגיעות הגברית, היחידה ללימודי המשך והשתלמויות, תוכנית ההכשרה להנחיית מעגלי גברים, 25 ביולי 2018.)

בדברי כאן אנסה לחקור את המשולש, מגדר – מבוכה/בושה – ואבהות.

אנסה להראות כיצד החלוקה לנשי ולגברי, אמא ואבא, יוצרים מבוכה מגדרית ואשאל האם משג הפרפורמנס של באטלר יכול לסייע לנו בפתרון מבוכה זאת. כמו כן אומר כי אם יש אפשרות להתגבר על מבוכה זאת, כל הצדדים, הן האב והן האם והן הילדים, יוצאים נשכרים.

אעשה זאת בעזרת דוגמאות מעולמי האישי כאב חד הורי, אלמן, המגדל את ביתי לבד, וכן במספר דוגמאות ממקורות תרבותיים שונים.  אנסה להבין ולתאר את המקום שבו פוגשת הגבריות שלי ושל אבות נוספים את המציאות המתווכת מגדרית ומעלה אצלנו את תחושת המבוכה והבושה המגדרית (מושגים שאנסה להסביר בהמשך).

אני פסיכותרפיסט, עובד סוציאלי ומטפל פסיכודינמי די שמרן באופן כללי. ההגות הפסיכודינמית שלאורה אני מטפל היא קלאסית. פרויד, קליין, ביון, ו – ויניקוט, אנליטיקאים נאו-קלייניאנים בעיקר.  הזרמים האנטרסוביקטיביים הנשענים יותר על תיאוריות פוסט מודרניות מוכרים לי, אך אינם לחם חוקי, יחד עם כל אלו אני ער לסוגיות של מגדר וכוח בחדר הטיפולים.

סוגיות של מגדר הציפו את חיי בשנות העשרים שלי, עוד לפני שהתעסקתי בטיפול, כאשר התנדבתי במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. שמשתי שם כמתנדב, רכז קו הסיוע לגברים נפגעי אונס, הנחיתי קבוצות תמיכה וכיום אני מלמד בתוכנית להכשרת מטפלים ומטפלות בנפגעים ונפגעות תקיפה מינית בבר אילן, תכנית להכשרת מטפלות ומטפלים באוריינטציה פמיניסטית פוליטית .

החינוך הפמיניסטי במרכז הסיוע היה ברור וכואב וחד. יש גברים, הם הפוגעים ויש נשים, הן הנפגעות . יש גם גברים נפגעים ועלינו לעזור להם. לעזור להם כי הם נפגעים ולנסות לחיות בשלום אם היותם גברים, זאת אומרת בני המגדר הפוגע.

מתוך שיחות עם מתנדבות, מתוך פגישות חוזרות ונשנות עם סוגיות הקשורות לפגיעה מינית של גברים וכן של נשים, למדתי על יחסים מגדריים יותר מאשר בכל קורס בפמיניזם שלקחתי לאחר מיכן באוניברסיטה. נתן לומר כי במרכז סיוע הבנתי איך פועלים מנגנוני הכוח הגבריים מיד ראשונה. למדתי פמיניזם והזדהיתי כפי שאני עדיין מזדהה עם המאבק הפמיניסטי.

הרגשתי בושה על היותי גבר (gender shame) מושג שאסביר בהמשך, ועשיתי ככל שביכולתי בכדי להיות גבר מחמד, אחד כזה העונה על הדרישות של המתנדבות הפמיניסטיות ומפנים את מקומו בסדר החברתי כגבר לבן חזק ופריבילגי.

אני מציין פרטים אלו בכדי לומר שאם יש מישהו שהיה אמור להסתדר עם העניין המגדרי ואם תפקודו כאב המשמש גם כאם, ולא להרגיש מבוכה או בושה בכך, אז אני הוא הקנדידט המושלם לכך.

איך הפכתי לאב חד הורי?

אני הגעתי לסטטוס הזה בעזרת הבת זוג שלי. יעלי הייתה פסיכולוגית קלינית, דוקטורנטית בחוג למגדר באונ' בר-אילן, אישה נהדרת ואהובה שנפטרה מסרטן שד גרורתי לפני כשלוש וחצי שנים. חמש וחצי שנים לפני מותה, נולדה ביתנו היחידה, שהיא היום בת תשע. כך הפכתי לאב חד הורי, חלק משלושת האחוזים שמתחזקים משפחה חד הורית שהאב עומד בראשה בישראל.

מהי משפחה חד הורית?

משפחה חד-הורית, או בשמה הרשמי-משפטי בישראל "משפחה שבראשה הורה עצמאי", היא משפחה שבה יש, בנוסף לילד אחד לפחות, הורה אחד או שני הורים המתגוררים בנפרד זה מזה. "משפחה חד-הורית" נוצרת בדיעבד עקב גירושים, פרדה, נטישה של אחד ההורים, התאלמנות או שנוצרת מלכתחילה כאשר ילד נולד, מאומץ או נמסר בעקבות פונדקאות להורה יחיד (שאינו נשוי או מתגורר עם ידוע בציבור), או בשל תרומת זרע.

במצב שלי, להבדיל מזה של האבות הגרושים, אין אפשרות לחכות יומיים ואז אמא תעשה את הפעולות שלי קשה לעשות כגבר עם הבת שלי. אני אב במשרה מלאה. יחד עם זאת מצאתי את עצמי שולח את הילדה לכל מיני דמויות נשיות שיעשו איתה פעולות שלי היה קשה לעשות.

הגדרות

אני מתלבט מאד האם לדבר על מבוכה או על בושה. שתי החוויות האנושיות האלו חופפות אחת את השנייה בנסיבות מסוימות וההפרדה ביניהן אינה ברורה לחלוטין ואינה נחוצה לענייננו.

מבוכה: (נ') [מן בוך] מוגדרת כבִּלְבּוּל, אָבְדַן עֵצוֹת, אִי-יְדִיעָה כֵּיצַד לְהָגִיב עַל דְּבַר-מָה אוֹ אֵיךְ לְהֵחָלֵץ מִמֶּנּוּ: "וֶהֱצִיקוּהוּ פְּשָׁטֵי הַתּוֹרָה… וְנִשְׁאַר בִּמְבוּסָה וּבֶהָלָה… וּכְשֶׁנְּבָאֵר הַמָּשָׁל הַהוּא… יִמָּלֵט וְיִנָּצֵל מִן הַמְּבוּכָה הַהִיא; וְלָזֶה נִקְרָא הַמַּאֲמָר הַזֶּה 'מוֹרֵה נְבוּכִים'" (מורה נבוכים, פתיחה).

מבוכה היא מצב רגשי של מוטרדות מסוימת ואי-נוחות, שאדם עשוי לחוות כאשר הוא מבצע פעולה חברתית או מקצועית שאינה מקובלת, בעוד אנשים בסביבתו עדים לה או נחשפים אליה, או כאשר הוא עד לפעולה כזו שאחרים מבצעים. לעתים מעורבים בכך גם פגיעה בכבוד או ביושרה של מבצע הפעולה המביכה. יש המגדירים מבוכה כסוג של חרדה עקב התנהגות שאינה מקובלת בחברה.

תחושת מבוכה דומה במידה מסוימת לבושה, אך הן נבדלות בכך שבושה נגרמת לעתים קרובות בעקבות מעשה לא מקובל מבחינה מוסרית, בעוד מבוכה נגרמת בהקשר חברתי; בנוסף, בושה עשויה להיגרם גם בשל מעשה שבוצע וידוע רק לאדם עצמו.

בושה: נ') [מן בוש; אכדית: baštu; ארמית: בַּהֲתָא] בִּזָּיוֹן, חֶרְפָּה, כְּלִמָּה: "נִצְטַעֵר… עַל בֶּן-גְּדוֹלִים זֶה… שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ בּוּשׁוֹת" (עגנון, כלה קסו).

בושה היא תחושה או רגש שלילי חזק ואוניברסלי בעל מאפיינים פיזיולוגיים. הבושה מתעוררת בקרב אדם שחש חשוף לעין הציבור בצורה שאינה מכבדת אותו ובקרב מי שחש כי הזולת מבקר אותו בעקבות מעשה שעשה בניגוד לנורמות המקובלות.

פרופסור ג'ודית לואיס הרמן מאוניברסיטת הרווארד, אחת מחוקרות הקוגניציה המפורסמות בעולם, הגדירה ב-2007 בושה כמצב אינסטינקטיבי של מודעות עצמית שבו ה"אני" מתפצל כדי לדמיין את ה"עצמי" דרך עיניו של ה"אחר".

למעשה, שתי התופעות, בושה ומבוכה, הן קרובות משפחה: בושה היא תגובתו של הגוף להתמודדות עם לחץ חברתי. זוהי תגובה גופנית למחשבה "אני יודע שעשיתי משהו לא מקובל חברתית, ואני יודע שאתם יודעים על כך".

בחרתי להשתמש במונח "מבוכה מגדרית" מתוך מגמה לנקות את ההיבט המוסרי מהמושג, כמו כן ברצוני להישאר במישור החברתי ופחות במישור הפנימי התוך נפשי שאליו הבושה מכוונת מעט יותר.

לבושה יש יסודות בתיאוריה הפסיכואנליטית. הבושה והאשמה שאותה חש הנוירוטי סביב מאוויים כמוסים לגילוי עריות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדרמה האדיפלית. בושה נוספת עליה מדבר פרויד היא זאת שחש האדם מול האגו האידיאלי שלו.  או מתוך התיאוריה הקוהוטייאנית, הבושה הנרקיסיסטית שחש האדם סביב הפגם הנרקיסיסטי שבמהותו. מבוכה לעומת הבושה לא זוכה לאזכורים בפסיכואנליזה ואינה מושג בתיאוריות אלו.

הגדרה: אני אגדיר מבוכה מגדרית כתחושה לא נעימה הפוקדת את הגבר או האישה כאשר הם נדרשים לפעולה שאינה תואמת את הצפיות המגדריות המצופות מהם.

מבוכה מגדרית ביני לביני:

הגדרה נוספת ל"מבוכה מגדרית" מצאתי בבלוג של ארז עמית, מעצב אופנה: "כל זה היה עובר לידי בלי להשאיר סימן, לולא הפכנו, אנחנו הגברים, לאנשי ה"תחזיק לי רגע". מי שלא צפה מימיו בגבר עומד מחוץ לדלת השירותים כשהוא אוחז בידיו תיק ורוד ועתיר פאייטים, לא יודע מה פירושו של המושג "מבוכה מגדרית"".

הסבר: מה שמביך בלעמוד מחוץ לשירותים עם תיק ורוד ועתיר פאייטים זה בדיוק העובדה שהפעולה, החזקת התיק, לא תואמת את המגדר. זה תיק של אישה.

על אותו משקל, לעמוד מחוץ לשירותי נשים אחרי סרט, נגיד ברבי, ולחכות שהבת שלי תצא. לפחד ולשאול את עצמי למה היא מתמהמהת. לעמוד בכניסה ולצעוק לה, מה קורה? ולהיתקל במבטי הנשים היוצאות מהשירותים, מבטים התוהים מי הוא הסוטה שצועק בשרותי הנשים, זה בהחלט מבוכה מגדרית.

דוגמא נוספת, כאשר כותב דרור כהנוביץ' אב חד הורי, אלמן גם הוא, בבלוג שלו את הדברים הבאים:

"גברים, די עם זה. תהיו מעורבים. אל ׳תעזרו׳ בבית, תהיו מעורבים, תקחו אחריות. תקראו את המיילים מהגן, תהיו חברים בקבוצת הווטסאפ של הורי הכיתה. תדעו מתי צריך להביא חולצה לבנה ומעדן חלב אהוב ומתי צריך לשלוח עם הילד לכיתה את הנר עם תכונות האור שלו ואת הלב המקושט ליום המשפחה.  גברים מדברים היום על הורות חדשה ועל גבריות אחרת, אז תעשו את זה. הורות חדשה זה לא רק לקחת את הילד פעם בשבוע אחרי הצהרים לגינה הציבורית ללמוד רכיבה על אופניים. הורות חדשה היא הורות שלוקחת אחריות על גידול הילדים."

אז הפעולות: עזרה בבית, לקרא מיילים, לדעת מתי להביא חולצה לבנה, להכין את הנר, אלו פעולות שיכולות ליצור "מבוכה מגדרית". ההרגשה היא שאתה עושה משהו שאתה לא אמור לעשות וכן לא יודע לעשות, יש תחושה שזה פחות חשוב. ללמד לרכב על אופניים זה חשוב, להיות בקבוצת ווטסאפ של ההורים, זה פחות חשוב. מבוכה מגדרית מאופיינת בתחושה שאתה לא באלמנט שלך, שאתה צריך לעשות משהו שלא הוכשרת לעשות, משהו שאינו חשוב באמת, וכן שיש משהיא שהייתה עושה את זה הרבה יותר ממך.

הוא ממשיך וכותב:

היום אני אלמן, ומגדל ילדה בת 7 לבד. אני מקבל את כל המיילים מהמורה וחבר בקבוצת הווטסאפ של הורי הכיתה וגם בקבוצה של האמהות של הבנות של הכיתה. נכון, לא קל לגדל ילדה לבד, בין אם את אשה ובין אם אתה גבר, ולפעמים אני מקבל עזרה מהסביבה, וגם לומד דברים חדשים. לדוגמה, שלא נועלים נעליים שחורות עם שמלה לבנה, ושלא נועלים נעלי סירה עם גרביים. כשזוגתי עוד היתה חיה, היתה לנו חלוקה מסודרת של המטלות בבית, כולל מטלות גידול הבת שלנו. .. זה לא עולם סודי של נשים, זה עולם שאתה בוחר להתעלם ממנו, כי זה נוח לך. לא צריך מוח נשי כדי לזכור שלילד מספר 1 יש מסיבה אחרי הצהרים, ולילדה מספר 2 יש טקס יום ירושלים, ושצריך לבוא היום עם חולצה לבנה וטנא, שבפסח מביאים תפוח אדמה מבושל ומקולף ועלה חסה, זה לא מדע טילים, רק צריך לשים לב ולהיות מעורב.

העולם הזה, שרב הגברים בוחרים להתעלם ממנו הוא עולם שהם בוחרים להתעלם ממנו כי הוא מביך אותם.

— אני רק רוצה לציין כי אחת מסוגות (ז'אנרים) הפופולריים בקבוצת הפייסבוק האהובה עלי "אלמנים ואלמנות צעירים" היא שיתוף בהצלחות והישגים שהם למעשה עשיית פעולות המשוייכות למגדר הנגדי.

  • תמונה של עוגת שוקולד יום הולדת – העוגה הראשונה שהכנתי בחיים! כותב הגבר.
  • תמונה של אישה ליד מזדה – העברתי טסט לבד!!
  • וכך הלאה: אישה ליד מדף, גבר ליד ילדה מסורקת, אישה ליד מנגל, גבר ליד …

כמובן יש גם את הסוגה המשלימה, סוגת הקטסטרופה:

  • איפה בעלי שאני צריכה אותו להרוג את הג'וק הזה בחדר האמבטיה.
  • הילדה מרגישה שמנה, אני חושב שהיא לא שמנה, אני אומר לה את זה, היא רק מתעצבנת יותר, מה להגיד לה?

זה נשמע סטראוטיפי להחריד, אבל זה בדיוק ככה. אמיתי לגמרי

בזוגיות רגילה, כל עוד אשתו של דרור, לצורך העניין, או גם אשתי, הייתה בחיים, הייתה חלוקה מגדרית ברורה. חלוקה זאת נועדה לטענתי למנוע אפשרות של מפגש עם "מבוכה מגדרית". כאילו חלקו בני הזוג את המטלות הזוגיות וההוריות באופן כזה שכל אחד יקבל את אלו התואמות את מגדרו ובכך מנעו מעצמם מפגש עם אחרות מגדרית והבטיחו לעצמם שקט. מחיר השקט הזה הוא כמובן צמצום וקבעון וכן תלות הדדית.

להלן מספר דוגמאות מביכות משלי:

  • ללכת לקנות גוזיות – הידעתם כי גוזיות מודדים על פי רפיון הכתפיות ולא אם נוח אן לא נוח?
  • לעשות צמות-שואב אבק
  • ללכת לספר יחד.
  • שלא לדבר על חוויות הג'מבורי. לפחות בשעות הבוקר, אני לבד עם הרבה אמהות. מזל שאפשר להסתכל בטלפון

בכל פעם שאני נדרש לעשות פעולה שאינה עונה על הדרישות המגדריות שלי, תוקפת אותי מבוכה מגדרית. אני נבוך כי איני יודע, כי אני עושה פעולה שאיני אמור לעשות כגבר, אני נבוך כי אני מהווה חריגה מהסדר החברתי. יחד עם התחושה הזאת עולה גם תחרותיות, האם אצליח לעשות זאת טוב כמו אישה? או שאצא לא גבר בזה שלא אצליח לעשות את הפעולה טוב כמו אישה.

התפעלות

אני יודע שאני מבצע פעולה שהיא בדרך כלל מזוהה כפעולה שנשים עושות כאימהות על פי תגובות האימהות סביבי. הנשים האימהות האחרות מעריכות אותי באופן שאינו פרופורציונלי לעשיה שלי, אלא פרופורציונלי לעשיה שלי כגבר שעושה פעולה המזוהה עם התפקיד האימהי. אני זוכה להערכה ורבה על מעשים טריוויאליים כמו אלה שהוזכרו קודם לכן. התגובה רק מעידה על רף הצפיות הנמוך שיש ממני כגבר אבא בקרב הנשים.

דוגמאות לפעולות שזוכות להתפעלות רבה מידי:

  • לדעת את מידת הנעליים של הילדה.
  • להביא את ביתי מסודרת ונקיה לבית הספר.
  • להסתדר עם יותר מילדה אחת לבד בבית.
  • לזכור להביא דברים שהמורה מבקשת. לזכור זאת, כך מסתבר, יכולת נשית שאם גבר מצליח להשתלט עליה, אזי הוא ראוי לכל ההערכה שבעולם.

מבוכה מגדרית של ביתי בי:

גם הבת שלי נבוכה בי, גם למבוכה זאת יש שורשים מגדריים, שכן היא רואה אותי עושה פעולות שאינן אבהיות גבריות.

כך למשל היא נבוכה כאשר אני:

  • מנסה לעזור לה לבחור בגדים
  • שר או רוקד
  • מדבר עם החברות שלה

בספר "אבא עושה בושות" של מאיר שלו, אנו רואים דוגמאות רבות לאבא ששם את בנו במקום מביך על רקע מגדרי:

  • האבא מפחד בסרטים
  • נשאר לעבוד בבית ולא עובד בחוץ כמו האמה.
  • הוא סופר, בעוד האמה עיתונאית.
  • בכדורגל הוא תופס את הכדור בידיים

הוא משתתף בתחרות אפיה עם כל האימהות. זאת תחרות כיתתית, כל משפחה צריכה להכין עוגה, אמה של אפרים, הילד, חייבת להתכונן לראיון חשוב בעבודתה ואבא של אפרים מתנדב להכין את העוגה. אפרים מיואש, בטוח ששוב יעשה לו אביו בושות ואכן: "ובדיוק כמו שאפרים חשש/כל האבות ישבו על כסאות/ואבא שלו עם כובע מטופש/עמד על הבמה/ עם כל האימהות".

להפתעת כולם העוגה של אבא של אפרים זוכה בתחרות.

מה שמצליח אולי לכסות על אותה מבוכה מגדרית הוא הניצחון. העובדה שהוא עשה את פעולתה של האישה יותר טוב ממנה.

המבוכה של הילד בהורה אינה מובנת מאליה. כיצד זה הצליח הילד לפנים את הקוד הנדרש מאב ומאם? מה גורם למבוכה כאשר האב או האם אינם מבצעים את המצופה מהם? אני חושב שהילד בסיטואציות האלה מרגיש מבוכה, כי הוא מרגיש שהוא  חלק ממשפחה החורגת מהסדר החברתי. חריגה מסוכנת החושפת את המשפחה לביקורת ואולי אף לעונש על חריגה זאת ומסכנת את המשפחה. המבוכה היא תוצאה של חריגה זאת.

מבוכה מגדרית שלי בביתי:

לא רק שאני נבוך מול אחרים ואחרות או שהבת שלי נבוכה בי, גם אני מוצא את עצמי נבוך בביתי, כאשר אינה מבצעת פעולות התואמות את המגדר שלה:

  • תלבשי בגדים יפים לשבת.
  • אולי שמלה או חצאית במקום מכנסיים?
  • תקני נעל אחת יפה
  • תעשי משהו שבנות עושות, בלט, התעמלות קרקע וכו'

בושה מגדרית מול הגבר האידיאלי

אני רוצה עכשיו לעבור ולדבר על בושה מגדרית מול גברים אחרים. כאן כבר מעורבת בושה ולא רק מבוכה. הכוונה לכל הפעמים שבהם עלי לבצע פעולה גברית ואיני מבצע אותה כראוי. במצב זה אני מתבייש בעצמי, נחשפתי כמי שאינו מספיק גברי. כשאני יוצא לא גבר בעצם.

  • לקדוח ולתלות משהו בבית
  • לסדר את המרפסת
  • להבין בנושאים שגברים מבינים בהם נדלן כלכלה וספורט.

מהבחינה הזאת אספות כיתה או פיקניק גיבוש של הכיתה בגינה הם הסיטואציות הקשות ביותר:

אם אני עם האימהות, אני מוצא הרבה עניין במה שהן אומרות והטיפים שלהן לגבי ארגון ארוחת הבוקר לבית הספר, או הקייטנות לקיץ ומתי לשלוח למורה פרטי מאד חשבים לי, אבל אני הגבר היחיד שנמצא שם בעצם עם כל הנשים ומבין בזה משהו ולכן אני מרגיש מבוכה מגדרית.

כאשר אני עובר לגברים, פותח בירה ומחייך חיוך גברי, אני מבין מהר מאד שהם מדברים על דברים שאין לי מושג בהם ושמהר מאד אני אתפס בקלקלתי. שם אני מרגיש בושה מגדרית

בושה מגדרית עקב היות חלק מהמין הגברי:

בושה מגדרית אחרת היא הבושה התעוררת אל מול מעשים של גברים ובעיקר אלימות מינית, אז אני פשוט מתבייש בהיותי חלק מקבוצת הגברים האלימים.

האם תיאוריית הפרפורמנס של באטלר יכולה לגאול אותנו מהמבוכה המגדרית?

טענתה של באטלר היא כי זהויות מגדריות אינן ישויות בעלות מהות פנימית. ביצועים חוזרים ונשנים של נורמות מגדריות, אשר כוללות צורות התנהגות, לבוש, מחוות ודיבור יוצרות אשליה של ישות; אשליה כי יש משהו פנימי שניתן לכנותו נשיות או גבריות שאנו, כגברים או כנשים, מבטאים באמצעות פעולות אלו.

הגדרת המין והמגדר כמבעים ביצועיים (פרפורמנס) קוראת תיגר על הדואליות הזו. במקור או בשכל הישר טמונה ההנחה כי ישנה זהות שקודמת למעשה, זהות שהיא באיזשהו אופן מהותית ואמיתית ושהמגדר הוא ביטוי שלה. לעומת זאת, אם המגדר הוא מבע ביצועי, אזי

הוא זה שיוצר בזמן פעולתו את הזהות שעומדת מאחוריו.

להמשגה זו כמה משמעויות:

  1. לא קיימת זהות שקודמת למעשה ואשר כנגדה פעולה או תכונה עשויים להימדד;
  2. אין אמת או שקר בביצוע המגדר.
  3. ההנחה של זהות מגדר אמתית ומהותית מתגלה כפיקציה.

באופן הפעולה הפרפורמטיבי, לבישת שמלה אינה מייצגת נשיות ואינה אמורה לסמל

נשיות יותר מאשר אכילת עוגה, משחק בכדור או היותך אמפתית. מטרתה של באטלר היא

לערער על הלוגיקה של נורמה אחת, אם זו הלוגיקה של איך להיות אישה או של איך להיות לסבית ואני הייתי מוסיף גם הלוגיקה של איך להיות אֵ ם.

על פי התיאוריה הזאת כאשר אני מבצע את הפעולות הגורמות לי "מבוכה מיגדרית", אני בעצם אמא ולא אבא. המבוכה שלי היא תוצאה של הפנמת הסדר החברתי הבינארי הקיים היוצר את החלוקה גבר-אבא/ אישה-אמא.

לפרפורמיות של התפקיד ההורי יש משמעות רבה. אתה עושה פרפורמינג של אבהות ולכן אתה אבא. כאשר אתה עושה פרפורמינג של תפקיד אמהי אתה אמא. אני פעם אמא ופעם אבא ופעם אבאאימה.

אם נחשוב על כך ש"אבא עושה בושות" בגלל שהוא האבא שבעיני בנו עושה פרפורמנס של אמא, נוכל לשער שאם הבן לא היה חושב בקטגוריות בינאריות אזי הוא לא היה חושב כי אביו עושה בושות כלל וכלל אלא מבטא את הסובייקטיביות שלו.

במאמרו של לוסיאן לאור, "מחשבות על פרפורמטיביות אימהית", מגדיר את עצמו הכותב, הומוסקסואל שהביא ילדה יחד עם בן זוגו, כאם.

גם הוא ובן זוגו עשו חלוקה מגדרית למטלות נשיות וגבריות והוא לקח על עמו את התפקיד האימהי בכל הקשור למטלות אלו. הוא חוקר לאור התיאוריה של באטלר את תפקידו כגבר הומוסקסואל המבצע תפקידים המזוהים כנשיים אימהיים ויוצא בהצהרה כי הוא בעצם האם בבית.

האם גם אני יכול לטעון כי כאב חד הורי אני לפעמים אב ולפעמים אם? האם טענה זאת תגאל אותי ממבוכה מגדרית, שהיא בעצם השענות על חלוקה מגדרית בינארית?

קטע מתוך הנובלה "סמיון" של מאת אנדרי פלטונוב:

הסיפור מספר על משפחתו של סמיון הילד הקטן, אביו הנפח ואמו החולה שאינה יכולה לדאוג לילדיה ועל העוני הנוראי והעזובה שבה הם חיים. יום אחד מתה האם.

וכך כתוב:

"האב שתק. הוא הביט על כל הילדים שלו, על אשתה המתה, שכל הלילה ניסתה להתחמם לידו אבל לא התחממה ועכשיו היתה מוטלת קפואה, והנַפָּח לא ידע איזו מחשבה יחשוב כדי להקל קצת על נפשו.

"אמא הם צריכים, לא עז," אמר האב. "הלוא רק אתה כבר גדול, סמיון, ואילו הם עוד קטנים כולם…"

סמיון היה רק בכותנתו לעורו, כי מאז התעורר לא הספיק ללבוש מכנסיים. הוא הביט למעלה אל אביו ואמר לו:

"אני אהיה אמא שלהם, אין מישהו אחר."

האב לא אמר כלום לבנו הבכור. סמיון לקח מהשרפרף את השמלה של אמו ולבש אותה מלמעלה, דרך הראש. השמלה היתה ארוכה מדי, אבל סמיון סידר אותה קצת על גופו ואמר:

"אין דבר, אני אגזור אותה ואעביר כמה תפרים."

האם המתה היתה רזה, והשמלה היתה עשויה להתאים לסמיון לולא היתה ארוכה מדי. האב הסתכל בבנו הבכור. "עוד מעט כבר יהיה בן שמונה," חשב.

עכשיו, בשמלה, בפנים ילדותיות ועצובות, דמה סמיון לילד ממש כשם שדמה לילדה. אילו גדל קצת, אפשר היה אפילו לחשוב אותו לבחורה, ובחורה הרי זו בעצם אישה, זו כמעט אמא".

מות האם הופך את הילד לאם עבור אחיו, אופן ההפיכה לאם מצוין על ידי לבישת שמלת האם המתה.  הילד הופך לילדה, משם קצרה הדרך ללהיות בחורה, שהיא בעצם אישה ואישה היא כמעט אמא.

המבוכה המגדרית עבור סמיון היא פריבילגיה שאין טעם לעסוק בה. עיסוק לאלה שיש להם זמן לנבור בנפשם. לסמיון יש אחים ואחיות לטפל בהם ואמא להתאבל על מותה.

סיכום:

  1. אני רוצה לשאול אותנו, איך אנו מרגישים עם הפתרון הקווירי?
  2. אני מציע לבדוק בכל מקרה לגופו מתי מבוכה מגדרית נוצרת ויוצרת נוקשות. נוקשות בחלוקת תפקידים בבית, נוקשות והתבצרות בתפקידים ומוסכמות חברתיות, נוקשות שיוצרת תסכול וקונפליקטים בתוך זוגיות ומצמצמת את אפשרויות החיים. במקומות אלו כדי לנסות לשחרר נוקשות זאת על ידי ערעור הסדר הקים ותרגול כזה או אחר של חריגה מגבולות אלו.
  3. ערעור הנוקשות נכפה עלי. לא בחרתי בו. לערעור זה היו תוצאות מיטיבות כגון תחושת יכולת וגאווה ביכולת שלא הייתה קודם, תחושת ביטחון עצמי, הרגשת חופש בכך שאיני כבול כל כך לנורמה חברתית מגדרית כזאת או אחרת, לערעור זה יש גם גם תוצאות שאינן מיטיבות. כגון הרגשת שונות וחוסר שייכות, וכן חרדה הנובעת מהכרח לעמוד באתגרים שקשים לי.
  4. כאשר ביתי רואה אותי מבצע עבודות "אמהיות", הדבר מאפשר לה לספוג ולהפנים חלוקה מגדרית אלסטית ולא נוקשה. היה לה טבעי לגמרי כאשר הגיעה צבעית למבוע לנו את הבית ולא צבעי.
  5. יחד אם זאת ואיני יודע אם בגלל הפנמת הסדר הקיים או לא, יש לבת שלי כמיהה ברורה לאמא שהיא אישה ולא אמא שהוא גבר.

אולי היא פשוט מתגעגעת, כמו כולנו, לאמא.