רני לוי – עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות
רני לוי – עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות

תוקפנות מינית ואונס בקרב בני נוער וילדים

רקע

תוקפנות מינית של ילדים ובני נוער אינה תופעה חדשה, אך בשנים האחרונות חל שינוי דרמטי בהתייחסות אליה. עד סוף שנות השבעים נכשלו הניסיונות לטפל בילדים ובבני נוער שפגעו פגיעות מיניות בילדים אחרים. למרות הטיפול המשיכו רוב הילדים הפוגעים גם בבגרותם לבצע פגיעות מיניות, בחומרה גדולה יותר ובשכיחות רבה יותר.

שני גורמים הכשילו בעבר את הטיפול בתופעה:

הראשון, הנטייה הרווחת לפרש תקיפה מינית של קטינים כ"סקרנות מינית" גרידא, או כ"תגובת הסתגלות האופיינית לגיל ההתבגרות".

השני, אי-הבחנה בין עבירות מין לבין עבירות אחרות שמבצעים קטינים. ברבות השנים התברר שהניסיונות להקל ראש בתופעות הללו היו הרסניים ושהטיפול בהן צריך להיות ספציפי וממוקד.

מהי תקיפה מינית

תקיפה מינית הוא מונח כולל לכל עבירות המין, ופירושו כל פעולה או אמירה שהקשרה מיני, הנעשית ללא הסכמה חופשית של שני הצדדים.

אונס – החדרת איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של אישה ללא הסכמתה.

מעשה סדום – החדרת איבר מאיברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם, או החדרת איבר מין לפיו של אדם ללא הסכמתו.

ניסיון אונס – ניסיון החדרת איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של אישה ללא הסכמתה.

אונס קבוצתי – אונס המבוצע על ידי יותר מתוקף אחד.

אונס מתמשך – אונס חוזר ונשנה על פני תקופת זמן.

גילוי עריות  – התעללות או תקיפה מינית על ידי בן משפחה.

מעשה מגונה – כל תקיפה מינית שאינה כוללת חדירה אך נועדה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני.

הטרדה מינית – הטרדה מינית היא אקט בעל אופי מיני שבו אחד הצדדים אינו מסכים לו, כגון חיזורים מיניים בלתי רצויים, בקשות לחסדי מין וכל התנהגות מילולית או פיזית בעלת אופי מיני.

כאשר מדובר בנערים ובילדים, ניתן לסווג את הנתונים לשלוש קטגוריות:

  1. קטינים הפוגעים באחיהם או אחיותיהם הצעירים מהם בתוך המשפחה – גילוי עריות ופתולוגיה משפחתית. ההתעללות נמשכת זמן רב ברוב המקרים ויש לה השפעות טראומטיות ארוכות טווח. לעתים קרובות הקורבן מתקשה לחשוף את הפגיעה והיא/הוא נושאים את הסוד שנים רבות.
  2. קטינים שפוגעים בילדים ובילדות צעירים מהם במסגרות שונות (בשכונה, בביה"ס כמדריך בקייטנה וכד').
  3. אלימות מינית קבוצתית – קבוצה של נערים שמאתרת נערה שנתפסת כזמינה בשל היותה בקשר מיני עם אחד מהנערים או בשל היותה חסרת תמיכה חברתית או משפחתית. הנערים משתמשים בנערה כאובייקט-חפץ שדרכו הם מממשים את הגבריות שלהם זה בעיני זה.

שכיחות

אלימות מינית של קטינים שכיחה הרבה יותר מכפי שנוטים לחשוב. מנתונים שאספה מערכת המשפט האמריקנית עולה, שכחמישית ממעשי האונס וכמחצית מכלל הפגיעות המיניות בילדים – נעשות בידי קטינים. עוד נמצא כי שיעור גבוה מאוד מבין עברייני המין התחילו את דרכם העבריינית בגיל ההתבגרות ואף לפני כן.

בישראל אין נתונים סטטיסטיים מדויקים בנושא, אבל יש יסוד להניח שהיקף התופעה דומה להיקפה בארצות-הברית.

נותונים מתוך הסטטיסטיקה של איגוד מרכזי הסיוע:

בשנת 2004 התקבלו 455 פניות חדשות בעקבות תקיפה מינית ע"י קטינים, שהן 15.5% ממספר הפניות החדשות שדווח בהן על גיל התוקף.

ב-75 מהפניות דווח כי גיל התוקף הוא מתחת ל-12, וב- 380 פניות דווח על גיל תוקף בין 13 ל- 18.

כמו כן דווחו 317 מקרים של תקיפה מינית ע"י קטינים בבתי ספר ובפנימיות, 268 מקרים של תקיפה מינית קבוצתית או אונס קבוצתי ע"י קטינים, ו- 222 מקרים של גילוי עריות ע"י אחים קטינים.

הילה קרנר-סולימן, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית אומרת:

"הנתונים הם עדות קשה לאזלת היד של מערכות החינוך והרווחה שנכשלות באיתור הקורבנות ובטיפול בקורבנות ובתוקפים גם יחד.

לאיתור מוקדם של הפגיעה יש השלכות עצומות הן עלהטיפול בקורבנות והחלמתם מהטראומה והן על הטיפול בתוקפים ועצירת מעגל ההתמכרות לתקיפה. ניתן לשקם עברייני מין מתבגרים, אולם מתבגר שביצע עבירות מין ולא טופל, יהפוך לעבריין מין סדרתי שעלול לתקוף קורבנות רבים בבגרותו.

ברצוני להביא מחקר המראה גם הוא את שכיחות התופעה:

שם המחקר:
אלימות מינית בבתי ספר בישראל
דו"ח ביניים על סמך מחקר
בית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית

עורכי המחקר:
ד"ר תום גומפל וד"ר ענת זוהר

במחקר השתתפו 4,882 ילדים בכיתות ז' עד יב', מתשעה בתי ספר בישראל בשנת הלימודים תשס"א.

המשיבים נשאלו שמונה שאלות עובדתיות שדרשו דיווח על אלימות מינית בבית הספר, ושאלות נוספות שדרשו מהמשיב לשפוט אירוע כ"בעל אופי מיני".

  • כ – 35% מהבנות ו – 28% מהבנים עברו לפחות מקרה אחד של הטרדה בשנת הלימודים תשס"א.
  • גם בנים וגם בנות מוטרדים מינית, אך יש הבדלים בין המינים באשר לסוג ההטרדה ולגיל שבו היא מתרחשת.
  • רוב המוטרדים דיווחו כי לא פנו לעזרה וכי ההטרדה נמשכה לאורך זמן.
  • רוב המשיבים דיווחו שנושא האלימות המינית לא נדון בכיתה.
  • רוב המורים אינם מודעים לתופעות של אלימות מינית הרווחות בבתי הספר.
  • כ – 75% מהמורים אינם יודעים על קיום מדיניות בית-ספרית ברורה לטיפול באלימות מינית.
  • בקרב מורים רווח הסטריאוטיפ המוטעה שלפיו רק בנות הן קורבנות ורק בנים הם התוקפים.
  • גם ליועצים/ות חינוכיים/ות חסר ידע מקצועי הנדרש לטיפול הולם באלימות מינית בבית הספר.
  • מדיניות חוזר המנהל הכללי של משרד החינוך בקשר לטיפול באלימות מינית איננה מיושמת בבתי הספר.

החוק בבתי ספר בארץ

חוזר מנכ"ל (תש"ס/א2) קובע נוהל ברור וחד-משמעי לפעולה במקרה של חשד לפגיעה מינית של תלמידים בתלמידים.

על פי החוזר הצעדים שיש לעשות הם:

  • לדאוג להפסקה מיידית של הפגיעה.
  • לשקול על פי הצורך הפרדה בין הפוגע לנפגע, כלומר להרחיק את הפוגע מן הנפגע.
  • לטפל בנפגע; לטפל בפוגע.
  • לדווח על האירוע על פי הנהלים.
  • להבטיח את פרטיותם של המעורבים באירוע.
  • להתערב, על פי הצורך, התערבות מערכתית בכיתה, בשכבה ובקרב המורים וההורים; להבטיח הגנה לכלל תלמידי בית הספר.

במקרים רבים מתקשה צוות בית הספר לקבוע האם התנהגות מינית כלשהי שהתרחשה בין ילדים היא בגדר פגיעה או שמדובר במשחק מיני תמים. במקרים כאלה אפשר לפנות לשם התייעצות אל כמה גורמים מקצועיים:

  • פקידת הסעד של הרשות המקומית.
  • קצין הנוער בתחנת המשטרה באזור.
  • היחידה למניעת פגיעה מינית בילדים (שפ"י).
  • ה"קו החם" של המרכז למניעה ולטיפול באלימות מינית בקרב ילדים. מרכז זה מופעל על ידי על"ם (העמותה למען נוער במצבי סיכון ומצוקה), בשיתוף עם משרדי החינוך והרווחה. ה"קו החם" של מרכז זה מאויש באנשי מקצוע, המיומנים בזיהוי מקרים של תקיפות מיניות.

סימנים היכולים לעורר חשש לפגיעה מינית:

כל הגורמים המטפלים שהוזכרו קודם לכן נמצאים בסביבת התלמיד/ה בבית הספר. באחריות הגורמים השונים לנסות ולאתר תלמידים אשר נמצאים בסיכון או מראים סימנים כי הם עוברים או עברו פגיעה מינית. על הגורמים הטיפוליים להיות חשדניים תמיד למקרה של תקיפה מינית ולא "לפחד לראות".

לרשימת הסימנים היכולים לעורר חשד לתקיפה מינית, ראו נספח 1.

נספח 1

סימנים היכולים לעורר חשד לפגיעה מינית:

סימני הימנעות:

  • אם התלמיד מנסה להימנע מאדם מסוים שבעבר היה קרוב אליו מאוד.
  • אם התלמיד הופך להיות מכונס בעצמו, שתקן ומרוחק.
  • אם התלמיד נמנע מלחשוף את גופו בשיעורי התעמלות או בהזדמנויות אחרות.
  • הימנעות קיצונית ממקלחות או שירותים ציבוריים.
  • אי-הגעה לבית הספר למשך פרק זמן ארוך וזאת ללא הסבר סביר.
  • פחד עמוק להישאר לבד עם תלמידים אחרים ללא נוכחות מבוגר.
  • ניסיונות חוזרים ונשנים לברוח מהבית.
  • חוסר רצון בולט או הימנעות מחזרה הביתה לאחר יום הלימודים.
  • פחד או רתיעה מאנשים מסוימים, תלמידים או אחרים.

סימנים מוחצנים:

  • שינוי קיצוני בהתנהגות.
  • התלמיד מפגין מעשים או ידע בתחום המיני שאינם תואמים את גילו.
  • תלמיד המפתה תלמיד/ה אחרים למעשה מיני.
  • נושאים מיניים לא שגרתיים העולים מתוך כתיבת חיבורים או ציורים או דרך ביטוי אחרת.
  • משחקים מיניים עם אחרים, עם עצמם או עם בובות.
  • רמזים או הערות לגבי כך שעבר פגיעה מינית.
  • יחס קיצוני מאוד הבא לידי ביטוי בתגובה רגשית חזקה לכל הקשור לפגיעה מינית.
  • אלימות מוחצנת ובוטה.
  • חזרה להתנהגות ילדותית או עצירה בהתפתחות.
  • קושי מתמשך בתפקוד בתוך המסגרת הלימודית.
  • קשיים בקשב וריכוז שלא על רקע אורגני אלא רגשי.
  • התעללות בחיות.
  • התעללות מינית באחרים.
  • התעללות פיזית שאינה מינית באחרים.
  • סימנים לפגיעה פיזית עצמית.

סימנים הנראים על ידי הסביבה:

  • חבלות או סימנים פיזיים אחרים על הגוף.
  • לבוש חושפני באופן שאינו תואם או לבוש מסתיר ומכסה באופן שאינו תואם.
  • עייפות כרונית ודיווח על קושי בשינה.
  • הזנחה פיזית מופרזת.
  • דיווח על דלקות בדרכי השתן, כאבי ראש כרוניים, בעיות בעיכול – כל אלה לאחר שנשללת סיבה פיזיולוגית.
  • חולשה פיזית לא מוסברת.
  • חשד להפרעת אכילה.
  • חשד להתנהגות דיכאונית: חוסר מוטיבציה, עצבות, ייאוש, תחושת חוסר אונים וערך עצמי נמוך.

הערות לגבי הסימנים:

כאשר אנו מתוודעים לרשימת הסימנים עולה הסבירות שנהיה מודעים להם כאשר ניתקל בתלמידים בבית הספר. קיימת נטייה לאיתור מוקדם ולא אחראי ולחשדנות יתר, בעיקר בקרב אנשי מקצוע המתוודעים לסימנים בפעם הראשונה. על כן חשוב להדגיש כי אף פעם אין די בסימן אחד כדי להניח שהתלמידה עברה או עוברת פגיעה מינית. התקיפה יכולה להיות אקטואלית, כלומר עדיין מתקיימת, או שנפסקה בעבר. אין לדעת זאת על פי סימנים חיצוניים בלבד, ויש לברר. תמיד מדובר במספר מרכיבים גם יחד המעלים חשד לתקיפה מינית. כל בירור לגבי הסימנים השונים צריך להיעשות באופן המתחשב ברגשות התלמיד/ה. אין לערוך בירור בדרך הנחווית כאלימה, חודרנית ולא מתחשבת ברגשות התלמיד. עצם שיחת הבירור דורשת מיומנות רבה. רצוי מאוד לתרגל שיחה כזאת או לאפשר לאיש צוות אחר לעשותה, אם יש תחושה של חוסר ביטחון לגביה. יש לשאול ולברר באופן ישיר ומתעניין, וזאת לאחר שיש חשד סביר שהתלמידה חשופה או הייתה חשופה לפגיעה מינית.

מתי יש חשש לפגיעה?

להלן מספר נקודות היכולות לעורר חשש כי מתרחשת פגיעה מינית בין ילדים ונוער.

חוזר מנכ"ל משרד החינוך (תש"ס/א2) מציין שלושה קריטריונים עיקריים שעל פיהם יש לבחון את התנהגותו המינית של הקטין כדי להחליט אם היא נורמלית או חריגה:

מבחן השוויון – מתייחס לפערים בגיל, בממדים הגופניים ובהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית בין הילדים המעורבים בהתנהגות הבעייתית. ככל שהפערים גדולים יותר, כן גובר החשד שמדובר בהתנהגות פוגעת, ולא במשחק תמים. לדוגמה, התנהגות מינית בין מדריך בתנועת נוער לבין חניכו הצעיר תתפרש אחרת מאותה התנהגות מינית בין שני חברים מאותה שכבת גיל.

מבחן ההסכמה – מתייחס למידת ההסכמה ששררה בין הקטינים שהיו מעורבים בהתנהגות המינית. עניין ההסכמה מורכב מאוד מבחינה חוקית ומשפטית. בעיקרון, כדי שהתנהגות מינית בין קטינים תיחשב להתנהגות שנעשתה בהסכמה, צריכים להתקיים תנאים רבים, כגון: הבנה של משמעות הפעילות המינית, ידיעת הנורמות החברתיות הנוגעות אליה, מודעות לתוצאות האפשריות של המעשה המיני ועוד.

מבחן הכפייה – מתייחס ללחץ הגלוי או הסמוי שהופעל על הנפגע. מבחן זה קשור קשר הדוק למבחן השוויון, שכן ככל שקיים פער גדול יותר בין המעורבים בפעילות המינית (הפרשי גיל, מעמד, יחסי כוח וסמכות וכיו"ב), כן גדלה הסבירות שביחסיהם היה מרכיב של כפייה. ביטויים נוספים של כפייה עשויים להיות הצעת שוחד ממשי, חברתי או רגשי (כסף, מתנות, הבטחת חברות לילד הנפגע או הבטחת קבלתו לקבוצה), וכן איומים והפחדות פיזיות או רגשיות (בידוד חברתי, איום לספר לחברים וכיו"ב).

נוסף על קריטריונים פורמאליים אלה, יש עוד כמה סימנים היכולים לסייע לנו להבחין בין סקרנות מינית נורמאלית לבין מעשים העלולים לרמז על התנהגות מינית בעייתית, המחייבת ייעוץ מקצועי:

דינאמיקה – הדינאמיקה של משחקי מין נורמאליים מאופיינת בספונטאניות, בצחוק ומבוכה, ובתחושה כללית של כיף והנאה בקרב כל המשתתפים. התנהגות מינית חריגה, לעומת זאת, מאופיינת במאבק שליטה ובשימוש באיומים ובכוח. המשתתפים בהתנהגות כזאת מגלים סימני מתח וחרדה. הם דבקים בהתנהגותם הפוגעת על אף אזהרות ואיסורים חוזרים ונשנים מצד ההורים או מבוגרים אחרים.

טיב היחסים – מלבד הפערים שצוינו לעיל בין הילדים, חשוב לבדוק את טיב היחסים ביניהם. משחקי מין נורמאליים מהווים הרחבה של פעילויות משחק רגילות. במילים אחרות, ילדים משחקים במשחקי מין עם חבריהם. כאשר ילד מעורב בפעילות מינית עם ילדים שהוא אינו רגיל לשחק איתם – יש לראות בכך אות אזהרה.

פער בין ההתייחסויות – כאשר ילד מסוים מרגיש צורך לספר או להתלונן על המשחק המיני, ואילו האחרים רוצים לשמור זאת בסוד, או כאשר יש פערים בין המניעים והרצונות של המעורבים בהתנהגות המינית, מתעורר חשד כי מדובר בהתנהגות חריגה ולא במשחק תמים.

אופי ההתנהגות – העניין במין מתפתח אצל ילדים בהדרגה. בתחילה הם מביעים עניין בגופם, ואחר כך הם מתחילים להתעניין גם בגופם של אחרים. ההתעניינות במין מתפתחת ומשתנה עם הגיל. בכל גיל יש התנהגויות מיניות נורמטיביות והתנהגויות החורגות מן הנורמה. לא נוכל למנות כאן את כל הקריטריונים להבחנה ביניהן, אך ככלל אפשר לומר כי ההתנהגויות החריגות נושאות במקרים רבים אופי טקסי או סדיסטי; הן הולכות ומסלימות בשכיחותן, בעוצמתן ובפולשנות שלהן; הן אינן נפסקות על אף בקשה מצד המבוגרים; הן משפיעות על מכלול היחסים של הילד עם סביבתו; הן דומות להתנהגויות מיניות של מבוגרים; והן מלוות בביטויי כעס, אלימות או איומים.

מאפיינים הקשורים בילד – כאשר אין איזון בין ההתנהגויות המיניות לבין היבטים אחרים של חיי הילד, כלומר כאשר הילד עסוק ללא הרף במין או באוננות, הדבר צריך להדאיג. לעתים העיסוק המוגבר במין הוא קריאה לעזרה, ולכן הילד אינו חדל מהתנהגותו גם כשהמבוגרים בסביבתו מעירים לו על כך. נורת אזהרה צריכה להידלק כאשר התנהגותו המינית של הילד או ידיעותיו בנושאים מיניים אינן תואמות את גילו, או כשהוא מתייחס באופן מיני לדברים לא-מיניים, או מייחס כוונות או תכונות מיניות לאנשים, ללא קשר למציאות.

חשוב לדעת:

אחת הסיבות לכך שגילויי אלימות מינית של ילדים ובני נוער אינם מטופלים כראוי היא שלרבים מאיתנו – לא רק בציבור הרחב, אלא גם בקרב אנשי המקצוע בתחומי החינוך ובריאות הנפש – חסר ידע בסיסי על התופעה. הנה כמה ממצאים שעלו ממחקרים על פגיעות מיניות הנעשות בידי קטינים:

אלימות מינית של ילד או של מתבגר אינה מעידה חד-פעמית. ילד שתקף מינית ילד אחר לא יפסיק בדרך כלל את התנהגותו, ותוקפנותו רק תלך ותחמיר ללא טיפול מתאים.

רוב עברייני המין הבוגרים התחילו לתקוף בגיל ההתבגרות, וחלקם אף בהיותם ילדים.

בתופעת העבריינות המינית קיים פן ממכר מובהק, בדומה להתמכרויות אחרות. מקרה הפגיעה הראשון מוביל בדרך כלל למקרה פגיעה נוסף, חמור יותר, ומכאן נכנס הקטין התוקף למסלול של הסלמה במעשי האלימות. על פי אחד המחקרים, שכיחות הפגיעות המיניות הנעשות בידי מתבגרים עולה פי 55 (!) כאשר הם נעשים מבוגרים, ובמקביל חלה הסלמה גם בחומרת הפגיעות.

ללא התערבות של גורם מרתיע לא תהיה לקטין מוטיבציה לשנות את התנהגותו או להתחייב לתוכנית טיפולית כלשהי.

אלימות מינית עשויה להתחיל בגיל צעיר מאוד – הרבה לפני גיל ההתבגרות – בגיל בית הספר היסודי ואפילו בגיל הגן.

ככל שהתוקף יקבל טיפול בגיל צעיר יותר, יגדל הסיכוי לשיקומו, וקורבנות פוטנציאליים יינצלו מפגיעתו.

בניגוד לאמונה הרווחת, לא כל עברייני המין היו בילדותם קורבנות של פגיעה מינית, וגם לא כל הילדים שנפגעו מתקיפה מינית יהפכו לתוקפים בעתיד.

רוב התוקפים הם בנים, אך קיים גם מיעוט קטן של בנות תוקפות. בין הקורבנות הקטינים, שיעור הבנים זהה לשיעור הבנות, אבל עם ההתבגרות גדל שיעור הבנות הנפגעות בהשוואה לשיעור הבנים.

אלימות מינית של קטינים קיימת בכל שכבות האוכלוסייה, ללא קשר לרמת ההשכלה של הילדים או של הוריהם, למקום המגורים או לרקע הסוציו-אקונומי של המשפחה.

תופעות של אלימות מינית בילדות יכולות להתרחש במגוון רחב של צירופים: יחיד פוגע ביחיד, יחיד פוגע בקבוצה, קבוצה פוגעת ביחיד או קבוצה פוגעת בקבוצה.

  לפגיעה מינית יש השפעות גופניות ונפשיות קשות על הנפגע, והיא עלולה לגרום לו נזק בלתי-הפיך. לכן יש חשיבות רבה למניעתה ולאיתורה מוקדם ככל האפשר.

סיבות לאלימות מינית בקרב בני נוער

קשה מאוד להצביע מראש על הילדים העלולים לנהוג באלימות מינית, וגם בדיעבד לא תמיד אפשר להסביר מדוע ילד מסוים פגע מינית בילד אחר.

תוקפים רבים באים ממשפחות שקיימת בהן אלימות, מינית או אחרת. לעתים ההתנהגות המינית הלא-מקובלת היא תוצר של למידה חברתית לקויה, כאשר ההורים מתגמלים את הילד באופן חיובי על התנהגויות מיניות לא-ראויות. לא הוכחה תורשה בהקשר להתנהגות מינית אלימה.

השפעות טראומטיות בילדות, בעיקר קשר לא רציף ואלים מצד הדמות המטפלת העיקרית, יחד עם התנהגות אימפולסיבית ולא עקבית, הן הסיבות הפסיכולוגיות להתפתחות הפגיעה המינית באחרים.

מאפייני אישיות של הפוגע:

הפוגע ה"נורמטיבי":

בהרצאה זאת הושם דגש רב בעבריין המין. עבריין המין מוגדר ככזה שמבצע מספר מקרי אונס, שמעשה התקיפה המינית שלו מתוכנן, ושמתקשה לחוש חרטה לגבי מעשיו.

בחלק ניכר ממקרי התקיפה זהו אינו המקרה.

אם ניקח לדוגמה את מקרי האונס המתרחשים בפגישה ראשונה (date rape), אנו יכולים לראות שבדרך כלל התוקף אינו פסיכופט או פדופיל או סדיסט, והוא אינו משחזר טראומה מינית שעבר. במקרים אלו המניע הוא בעיקר אלימות, רצון "להרגיש גבר", תחושת בעלות, וכן בלבול בתוך הסיטואציה וגורמים אחרים. במקרים האלו הפוגע יכול להיות אדם אלים בעל מאפייני אישיות כאלה ואחרים, ולא ניתן לדעתי להגדיר מאפייני אישיות ספציפיים.

פדופיליה:

פדופיליה אינה מוגדרת על ידי עצם הפגיעה בילדים אלא על ידי סוג ההתגרות המינית של הפדופיל, כחלק מעולם הסטיות המיניות. במילים אחרות, הפדופיל, כמו גם הפטישיסט, הזואופיל (התגרות מבעלי חיים), והגרונטופיל (התגרות מזקנים), יכול להגיע לסיפוק מיני רק באמצעות מגע עם מושא הגירוי או פנטזיה על מושא הגירוי הספציפי לו. מדובר בפלח קטן מצומצם אך גם הרסני במיוחד של אוכלוסיית הפוגעים.

בהקשר זה ברצוני לצטט את דבריו של הפסיכולוג רמי בר גיורא:

הפדופיל השכיח (ברוב המקרים המכריע "הוא" ולא "היא") אינו תוקף ילדים באלימות, מבצע את זממו ולעתים אף רוצח. אלה המקרים הנדירים, ובאלה מדובר באנסים, רוצחים וסוטי מין. הפדופיל, כמו (להבדיל אלף הבדלות) המחזר המיומן – שיכלל את אמנות ה"איך להתחיל", "איך להמשיך", איך להגיע למקום מרוחק מן העין, ואז – המעבר למגע הגופני.

תוך כדי מהלכי החיזור הולך וגואה אצל הפדופיל החשק למגע הגופני, ועמו גובר שפע תשומת הלב שהוא משפיע על הילד – הקשבה, נכונות לשחק, תשורות קטנות (ממתקים), מחמאות ואמצעי קירוב נוספים. הדופק שלו והתרגשותו גואים, ואז מגיע רגע ההתפרקות המינית. אלא שאופייה של זו אינו קבוע ולא תמיד ברור. פדופיליה היא סטייה נפשית והתנהגותית קשה, שלמרבה הבהלה כמעט ואינה ניתנת לשינוי, תיקון או ריפוי (רובם חוזרים לסורם). חלק ממורכבותה של הסטייה הזו הוא מגוון הפורקנים המיניים אצל הפדופיל: פורקן סמוי במכנסיו, מעשה אונן, הזמנה למגע אוראלי, מפגש איברים כזה או אחר עם או בלי הסרת לבוש, וכמובן גם חדירה רקטלית. הסטייה של הפדופיל איננה בבחירת הטכניקה של יחסי המין אלא בבחירה האומללה של הפרטנר הצעיר.

לאחר הפורקן תם העניין של הפדופיל בילד והוא מתחיל לחשוב איך להסתלק מבלי להיענש, או איך להבטיח את המשך הקשר בעתיד. הכלים הרגילים לשם כך הם איום בעונש (שמא יתגלה הדבר), או מתן שוחד (כדי שלא יתגלה), או קשירת תחבולה כדי להמשיך את הקשר.

אישיות אנטי סוציאלית או פסיכופטית

ברב המקרים שנמצא בהם פגיעה מינית שיטתית וחוזרת יאופיין הפוגע כבעל אישיות אנטי סוציאלית, או במילים אחרות – אישיות פסיכופטית. להלן מספר מאפיינים של האישיות הזאת:

  • חוסר התחשבות בחובות ובערכים של החברה שחיים בה.
  • יחסים עם הזולת הם חסרי התחשבות ואמפטיה.
  • פעולה אנוכית תוך התחשבות באינטרסים מידיים כפי שתופסים אותם.
  • פעולה מתוך דחפים, יצרים ואפקטים הדורשים פורקן מיידי ללא יכולת לדחות סיפוק.
  • ביחסיים בין-אישיים יש קרירות רגשית, חוסר אחריות, חוסר התחשבות.
  • קיימת נטייה להשליך את אשמתם על הזולת.
  • נמצא פעמים רבות רמאות והעמדת פנים לצורך השגת אינטרס.
  • קושי להיות במסגרת.
  • חוסר הבשלה פסיכו–סקסואלית ונטייה לסטיות מיניות.
  • היסטוריה מינית ופנטזיות מיניות נמצאים במידה מוגברת אצל התוקפים. מחקרים בקרב עברייני מין הראו כי הם עוסקים בהתנהגות בעלת אופי פאראפילי (סטייתי) במידה רבה יותר מאוכלוסיות אחרות.

סיבה נוספת היא שחזור הטראומה של הפגיעה המינית שעבר הפוגע.

– לא בכל המקרים הפוגע מינית הוא פסיכופט.

שחזור של הטראומה

נערים וילדים פוגעים בילדים ובנערים אחרים לפעמים גם כאקט של שחזור הטראומה הראשונית שלהם. הרצון הלא-מודע להיפגש שוב עם חוויית ההתעללות לשם יצירת תנאים שבהם אפשר יהיה לתקן, או לחוות מחדש את הסיטואציה הטראומטית, הפעם מתוך מקום הפוגע, כחלק מהזדהות עם הקורבן – גורם לחלק מהנפגעים לפגוע. דרך הפגיעה יכול הפוגע, מתוך הזדהות עם התוקפן, לחוות את עצמו כחזק ושולט, וזאת בניגוד למצב שבו היה כאשר נפגע.

נוסף לכך קיימת אצל הפוגע שנפגע בעבר גם משאלה לא מודעת להיתפס, להיראות, ועל ידי כך לזכות בטיפול. הוא אינו יכול פשוט לגשת ולומר כי נפגע וזאת מתוך תחושת חוסר אמון באחר שיהיה שם, יאמין, ויעזור לו.

תוכניות טיפול ומניעה מתמקדות בשלושה היבטים. מתוך היבטים אלו אנו יכולים להבין משהו על אישיותו של הנער והבוגר הפוגע מינית:

הכחשה:

כאמור, רוב הפוגעים מכחישים כל קשר לכך שפגעו באחרים. חלק מהטיפול יתמקד בניסיון לעזור לפוגע לקחת אחריות על כך שפגע באחרים. אחד המחקרים מראה כי עברייני מין רבים נוטים להכחיש את העובדה כי פגעו באחרים גם אחרי שהורשעו בבית משפט באשמת פגיעה מינית.

חוסר יכולת אמפטית:

הופמן (1975) הגדיר אמפטיה כתגובה רגשית המאופיינת על ידי רגשות דאגה, סימפטיה, חמלה ורוך כלפי אדם אחר, ועל ידי רצון להקל את מצוקתו. הופמן היה הראשון שהדגיש הן את ההיבטים הרגשיים והן את ההיבטים הקוגניטיביים של האמפטיה. הוא טען שאמפטיה היא "תגובה רגשית התואמת יותר את מצבו של האחר מאשר את מצבו של האני", אולם הבסיס לתגובה הוא קוגניטיבי: האדם האמפטי קשוב לסימנים המצביעים על מצבו הרגשי של האחר, ויחד עם זאת הוא ער לעובדת היות האחר מופרד ממנו. (Harris & Siebel, 1989) מציעים הסתכלות שונה וטוענים שלעתים אנו אמנם מרגישים אותם רגשות כמו האחר אבל לעתים אנו רק מדמיינים את רגשותיו. גם (Erwin, 1993) טוען שהיכולת האמפטית של הילד לתאם את רגשותיו עם אלו של אדם אחר, אין פירושה בהכרח שהילד חווה אותם רגשות. (Eisenberg & Mussen, 1989) מגדירים אמפטיה כמצב רגשי המכוון לאחר, הנובע מהמצב הרגשי של האחר ותואם אותו, והכולל גם מרכיב קוגניטיבי של היכולת להגדיר את מצבו הרגשי של האחר. סרוף ושות' (1998) מציעים הגדרה, מקובלת יותר כיום, שבה המרכיב הרגשי הוא מרכזי ואילו המרכיב הקוגניטיבי ואימוץ הפרספקטיבה הם משניים: "התנהגות פרו-חברתית היא פעולה של הפניית רגשות והתנהגויות חיוביים כלפי אדם אחר. התנהגות זו קשורה ליכולתו של הילד לוויסות רגשי, לקיים התנהגות מאורגנת במצבים של רגשות חזקים ולהיות מונחה על ידי התנסויות רגשיות" (עמ' 456 ).

ניתן לחלק את תהליך רכישת היכולת האמפטית למספר שלבים:

יכולת אמפטית כלפי העצמי.

יכולת להכיר בסבלו של האחר כגורם מצוקה עבורי, דבר הדורש יכולת להכיר באחר כנפרד.

יכולת להכיר בסבלו של האחר כגורם מצוקה עבור האחר.

יכולת להכיר במצוקת האחרים כקבוצה.

הפוגע מינית חסר את היכולת האמפטית הזאת שעקב טראומות בינקותו לא התפתחה. אין הדבר אומר כי הוא אינו יכול להכיר במצבים רגשיים של האחר. הפסיכופט יכול לזהות מצב רגשי אצל האחר אבל להשתמש ביכולת זאת לטובתו ולא לטובת האחר. לדוגמה אפשר לחשוב על זיהוי מצוקה של אחר בשעת משא ומתן ושימוש בכך כדי להשיג רווח כלשהו.

עיוות קוגניטיבי:

המחשבה שעומדת מאחורי העיסוק בעיוות קוגניטיבי היא שהפוגע מינית דבק במספר אמונות מוטעות אשר מביאות אותו לפגוע וכן אינן מאפשרות לו להפסיק. כמו כן קשה מאוד במהלך הטיפול לשחררו מהן:

ילדים ונערים הם אובייקטים מיניים לגיטימיים  – המרכיב הפסיכופטי שאינו מאפשר להם להרגיש אמפטיה לאחר וכן להתחשב בנורמה החברתית הקשורה בשמירה על ילדים מפני מיניות בטרם עת.

מיניות אינה דבר נשלט – דבר המאפשר להם להתחמק מתחושת אשמה.

זכות לגיטימית להשתמש במיניות על חשבון האחר – ההרגשה שמותר להם מעניקה כוח הבא לכסות על תחושת חוסר ערך עצמי וחולשה.

ענישה וטיפול

במקביל לענישה, כל הילדים התוקפים, קטנים כגדולים, חייבים לקבל טיפול מקצועי. רובם אינם מגיעים לטיפול מרצונם, ולכן צריך להיעזר בעניין זה בפקידת הסעד. הניסיון מלמד כי הטיפול בקטינים הפוגעים צריך להיעשות בידי אנשי מקצוע שהוכשרו לכך במיוחד, שכן עקרונות ההתערבות במקרים אלה שונים במידה רבה מן העקרונות שעליהם מבוססים טיפולים פסיכולוגיים אחרים. עוד התברר כי צורת הטיפול המתאימה ביותר לקטינים שביצעו עבירות מין היא במסגרת קבוצתית, בחברת ילדים ונערים אחרים שביצעו עבירות דומות. אם הפוגע אינו מסוגל להשתלב בקבוצה הוא מקבל תחילה טיפול פרטני, ואחר כך משלבים אותו במסגרת קבוצתית.

מטרות הטיפול הן בראש ובראשונה להפסיק את ההתנהגות האלימה ולהקטין את ההסתברות של פגיעות חוזרות. פוגעים רבים נוטים להכחיש את מעשיהם ואת השפעתם המזיקה על הקורבנות. הם מנסים לטעון כי האירוע לא התרחש כלל, מכחישים את אופיו המיני, או כופרים ביסוד הפגיעה שהיה בו (למשל בטענה שהמעשים נעשו בהסכמה). מאחר שברוב המקרים אין לקטין התוקף מוטיבציה לשנות את התנהגותו, מטרתה הראשונה של ההתערבות היא לגרום לו להכיר בעצם מעשה התקיפה ובחומרתו. כן אמור הטיפול לעורר בו אמפטיה לסבלו של הקורבן, לאפשר לו לזהות את הגורמים שעוררו אותו והביאו אותו לפגוע בילד אחר וללמדו כיצד לעצור מבעוד מועד את מעגל הפגיעה על ידי הפחתת העוררות המינית החריגה, הקניית מיומנויות של שליטה עצמית ופיתוח תחושת אחריות למעשיו.

מטרות משניות של הטיפול הן לחזק את הערכתו העצמית של התוקף ולפתח בו דימוי עצמי חיובי, לשפר את מיומנויותיו החברתיות וללמדו טכניקות יעילות לפתרון בעיות ולניהול כעסים, שיחזקו את יכולת ההתמודדות שלו במצבים לא נעימים. הטיפול מתייחס גם לנתונים המשפחתיים של הילד הקשורים לפגיעה ולהיסטוריה שלו כקורבן, אם יש לו היסטוריה כזאת.

עקרונות הטיפול הם בעיקרם קוגניטיביים-התנהגותיים, כלומר הם נועדו לשנות את דפוסי החשיבה של התוקף, לחזק את התנהגויותיו החיוביות ולצמצם את התנהגויותיו השליליות. עברייני מין בוגרים מטופלים במקרים רבים גם בתרופות שמטרתן להפחית את רמת העוררות המינית שלהם על ידי דיכוי הורמון המין הגברי – הטסטוסטרון. עברייני מין ילדים ובני נוער אינם מטופלים בתרופות.

עבודה זאת מתבססת על מספר מקורות:

  1. אתר איגוד מרכזי הסיוע.
  2. הילי כוכבי, משחקים אסורים, הד החינוך מארס-אפריל 2005.
  3. ד"ר תום גומפל וד"ר ענת זוהר, בית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית.
  4. ד"ר עדה בקר: "החינוך וסביבו", כרך כ"ו, תשס"ד 2004 עמ': 91-10.
  5. התיקון החדש לחוק לתיקון דיני ראיות – חקירת תלמידים כקורבנות או כעדים (חוזר מנכ"ל מספטמבר 2005).
  6. פרקים נבחרים בפסיכיאטריה.
  7. מאמרים נוספים בנושא.