רני לוי – עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות
רני לוי – עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות

כשאבא לבד הוא גם אמא לבד

תצלום: קינג ליפ, unsplash.com

הורות יחידנית מציבה שפע של אתגרים, ובהם גם המבוכה המגדרית

מאת: רן לוי

זמן מה לאחר מותה של בת הזוג שלי, ניגשה בתי, שהייתה אז בת חמש וחצי, אל בובה שהחלה בהכנתה  עם אמה ואמרה, "עכשיו, לא יהיה לי עם מי להכין את הבובה הזאת". מתוך כאבי ומתוך רצון להגן עליה מכאבה, אמרתי לה שנכין אותה אנחנו, יחד, אבל היא הנהנה בראשה ואמרה, "אתה לא אמא".

לאחר שנים מספר, כאשר כבר הייתה לילדה מתבגרת, נאלצתי לשמוע את המוזיקה האהובה עליה. לפעמים, בשעות הבוקר עוד לפני שתיית הקפה, שירים של זמרים וזמרות רבים שלא נתקלתי בהם קודם לכן היו  ממלאים את ביתנו. מרובם הסתייגתי בעדינות, אבל את ביונסה הנהדרת דווקא אהבתי, ובעיקר את שירה all the single ladies.

מצאתי את עצמי מפזם את השיר הזה במהלך היום. שמתי לב שכשאני שר אותו, אני מחליף את המילה ladies במילה daddies ושר ״all the single daddies״. אולי החלפתי את הגברות באבות כי זה מה שאני, a single dad, אב יחידני, אישתי נפטרה מסרטן ואני מגדל את בתי בעצמי, בעזרת משפחה וחברים תומכים ועוזרים, בלעדיהם לא הייתי מסתדר, בהנחה שמה שקורה עכשיו זה להסתדר כמובן.

אבא ובת: אמור להיות פשוט כך, לא? תצלום: לימור זלרמאייר

הבת שלי כבר גדולה, לומדת בכיתה ז׳, פעילה וחברותית, דעתנית וחזקה. היא דומה למתבגרות אחרות בנות גילה, חוץ מהעובדה המצערת שאת כל זה היא עושה ללא אמא.  איני היחיד שמגדל את ילדיו לבד. במדינת ישראל היו בשנת 2019 3600 משפחות של אבות יחידנים, בין אם מדובר באבות מאמצים, אלמנים או גרושים שמגדלים את ילדיהם ללא אם. אנחנו משפחה חד הורית אך לא מבחירה. כמונו יש 1800 משפחות שבהן אלמנה או אלמן מגדלים ילדה או ילד יחידים.

את השיר פיזמתי כאשר תליתי כביסה, כששטפתי כלים, כשניקיתי את הבית, כשניסית לגרוב גרביונים לבת שלי או לבחור איתה בגדים בחנות. בפעם הראשונה שהלכתי לקנות לה בגדים עשיתי זאת בלעדיה ומאד נעלבתי מכך שהיא לא רצתה דבר ממה שקניתי. לאחר מכן הבנתי שעלי לקחת אותה איתי, הייתי מאד נבוך כשהבנתי שלא ידעתי פרט טריוויאלי זה.

אני משער שהשיר נועד לכסות על איזו מבוכה שהייתה שם. למבוכה הזאת אקרא "מבוכה מגדרית". מבוכה, על פי האקדמיה ללשון העברית היא תחושה של בִּלבּוּל והיסוס – בדרך כלל בעקבות מצב בלתי צפוי. בוויקיפדיה, מבוכה מתוארת כ"מצב רגשי של מוטרדות מסוימת ואי-נוחות, שאדם עשוי לחוות כאשר הוא מבצע פעולה חברתית או מקצועית שאינה מקובלת, בעוד אנשים בסביבתו עדים לה או נחשפים אליה, או כאשר הוא עד לפעולה כזו שאחרים מבצעים. לעתים מעורבים בכך גם פגיעה בכבוד או ביושרה של מבצע הפעולה המביכה. יש המגדירים מבוכה כסוג של חרדה עקב התנהגות שאינה מקובלת בחברה".

כביסה, תלויה, חוט

חלק ממה שצריך לעשות. תצלום: דיווה מיילס

מבוכה מגדרית אם כך תהיה תחושה לא נעימה המתלווה לפעולה, אשר באופן נורמטיבי מתבצעת בדרך כלל על ידי בן המגדר השני. אני מתייחס באופן דיכוטומי כרגע לשני המגדרים, אני מקשיב לתחושה שלי שמחלקת ומגדירה באופן קיצוני וסטראוטיפי את הגברי והנשי. איני אומר שכך הם פני הדברים אלא שכך הם נתפשים בנפש שמנסה לקבוע את זהותה באופן אוטומטי. אני כועס על הנפש שלי שמתנהגת כך, כועס על הנורמות שהושרשו בי. אני מחפש איך לאתגר אותן, לחרוג מהן איכשהו.

בסרטים העוסקים במשפחות שבראשן אבות יחידנים, אחת התמות העיקריות היא של הורה המכין את הילד לחיים ומציל אותו מאפוקליפסה או מסכנות אחרות במהלך הדרך מילדות לבגרות. ההורה מקנה לילד ערכים ראויים ומשמש כדוגמה אישית, שאינה מושלמת, אך מתאמצת ולבסוף מוצלחת. אלה סרטי חניכה והתבגרות משותפת של האב ובנו או בתו. בסרטים אלו האב ובנו או בתו עוברים תהליך שבו הם מתקרבים זה לזה ומחזקים ומתקנים את הקשר ביניהם וזאת לנוכח אתגרים וסכנות מבחוץ. האבות חושפים את חוסר המושלמות, בין כשאינם מצליחים להיות גברים ראויים ובין אם הם מרגישים מבוכה מגדרית ואינם מצליחים לבצע תפקידים המזוהים עם המגדר השני.

בסרטים אלו, רגעי המבוכה המגדרית הם רגעי אתנחתה קומית. בקומדיות של ממש, הופך הבט קומי זה למוטיב מרכזי יותר. כך, בסרט "ג'וניור" (1994), ארנולד שוורצנגר מוצא עצמו בהריון, ועובר את כל הקלישאות הקשורות להריון – הורמונים, שינויים בגוף, מצבי רוח – אך כגבר. ב"ביג דדי" (1999) מנסה אדם סנדלר לגדל ילד בן חמש. הילד דורש תשומת לב, ארוחת בוקר, הילד מרטיב בלילה, האבא המאמץ מוצא עצמו נאלץ לעשות פעולות שבדרך כלל אמהות עושות, הוא חסר אונים מול משימות אלו, דבר שמביא לסיטואציות מבדרות לא מעטות. לאט לאט לומד הגיבור לטפל בילד בדרכו ובעצם להתבגר ולהיכנס לדמות של אבא יחידני לכל דבר, אבא שעושה גם תפקידים של אמא. בסרט "משפחת סופר על 2" (2018), אנו נפגשים עם משפחה "נורמטיבית" של גיבורי על, אך האבא, בוב הוא זה אשר לשם שינוי נשאר בבית לטפל בילדים והאמא, הלן, נערת הגומי, הולכת להציל את העולם מידי הרשע התורן. בוב צריך לדאוג לבתו המתבגרת העצובה מאוד כי החבר שלה לא רוצה אותה אחרי שגילה שיש לה כוחות-על והוא חש מאוים. הוא מנסה לעזור לבן האמצעי שלו בהכנת שיעורי בית בחשבון וגם לבן הקטן, שבדיוק מנסה להבין איך מפעילים את כוחות העל שלו. בוב, גיבור העל, הסופרמן, מתקשה מאד לטפל בילדיו ומוצא עצמו נכנע ומנוצח בכל הקשור לעזרה בבית. התפקידים הכביכול נשיים משאירים אותו נבוך וחסר אונים.

לאורך השנים כאב יחידני, מצאתי עצמי, כשהילדה עוד הייתה קטנה, קונה גרביונים, מכין עוגות יום הולדת, דואג לחולצה לבנה עבור בית הספר בחגים, מכין זר ביכורים לט"ו בשבט, ובשנה האחרונה גם משתתף בקבוצת הווטסאפ של אימהות בנות המצווה, וכל זה בגמלוניות רבה ובחוסר חשק מופגן. הרגשתי שאני עושה פעולות שאיני אמור לעשות ושאיני יודע לעשות. חשבתי שאני עושה אותן בצורה גרועה, והפחד מההורות הבודדת פעם וטלטל כל פעולה והעמיס על כל התנסות עול נוסף. אין מי שיבדוק את מעשיי, אין מי שיחלוק איתי את כובד הנטל של ההחלטות השונות הכרוכות בהורות, עלי להחליט הכול לבד, לעשות לבד, עכשיו, פעולות גבריות, פעולות נשיות, לבת שלי זה ממש לא היה איכפת, יש מעשים שאותם יש לעשות.

אל המבוכה המגדרית מתלווית תחושה שהפעולות האלו, שבדרך כלל בת המגדר השני עושה, הן מחד גיסא פחות חשובות ומאידך גיסא מאד מסובכות. כך לדוגמה, הפעלת מכונת כביסה הייתה פעולה פחות חשובה עבורי מללמד רכיבה על אופניים, אך הרבה יותר מסובכת. לתחושה הזו נלווית ההרגשה שיש בעולם מישהי שהייתה עושה זאת הרבה יותר טוב ממך.

קבוצת הפייסבוק האהובה עלי "אלמנים ואלמנות צעירים", עזרה לי מאד בפרקים הראשונים בתהליך ההתמודדות עם האלמנוּת. בקבוצה מצאתי אוזן קשבת למצוקות הקשורות בבדידות ובעיבוד האבל על אישתי, הייתי מוקף באנשים שהבינו לליבי. הם ידעו על הקושי בארגון אזכרה, על היחסים הסבוכים עם משפחת הצד השני שאיתה נשמר הקשר אף שבן או בת הזוג כבר אינם, על לילות הבדידות ועל הלבטים לגבי המשך החיים הזוגיים. הם גם עזרו בכל הקשור לפרטים טכניים. שלא תדעו, אבל אחד הדברים שמביא איתו המוות הוא בירוקרטיה אינסופית שהנותרים בחיים צריכים לטפל בה. הקבוצה היוותה מורת דרך בסבך המסמכים והטפסים האינסופי הקשור בלכתו של אדם.

בקבוצה זאת מתנהל שיתוף מתמיד בקושי, בהצלחות, בהתמודדות עם אתגרים הקשורים בניסיון לעשות את מה שבעבר עשו בן או בת הזוג. אתגרים אלה הם בעלי אופי מגדרי במהותם וההצלחה בהם היא גם התגברות על מבוכה מגדרית: תמונה של גבר ולידו עוגת שוקולד ולידה כיתוב: ״העוגה הראשונה שהכנתי בחיים!״, תמונה של אישה ליד מכונית ומתחתיה כתוב "העברתי טסט לבד!!" וכך הלאה: אישה ליד מדף מקובע על קיר, גבר ליד ילדה מחייכת עם זוג צמות יפות, אישה ליד מנגל, גבר ליד מכונת כביסה וכך הלאה. אפשר למצוא בקבוצה גם את הסוגה המשלימה, סוגת הקטסטרופה: ״איפה בעלי כשאני צריכה אותו כדי שיהרוג את הג'וק הזה בחדר האמבטיה?״, ״הילדה מרגישה רע עם עצמה משום מה וכל מה שאני אומר לה רק מסבך את הדברים והיא מתעצבנת יותר, מה להגיד לה?״

אבא, בת, ילדה, שקיעה

ביחד, אב ובתו. תצלום: לורן לולו טיילור

באירועים בית ספריים שבהם נוכחים גם ההורים, ימי הולדת בפארק, ל"ג בעומר, אסיפת כיתה בתחילת השנה או בסוף השנה, מצאתי עניין ועזרה רבה בשיחות עם האמהות. הן עוזרות לי בטיפים לארגון ארוחת הבוקר לבית הספר, הקייטנות לקיץ, מתי לשלוח למורה פרטי, או איך ועד כמה להגביל את הצפייה במסכים. אני נבוך כאשר אני שם לב שאני הגבר היחיד בשיחות אלו. כאשר אני חובר לגברים, פותח בירה , זורק "אחי" ו"מה קורה?" ומחייך חיוך גברי, אני מבין מהר מאד שהם מדברים על דברים שאין לי מושג בהם כגון מכוניות, כלכלה או ספורט והנהוני ההסכמה וההערות הכלליות שלי עומדים להסגיר אותי ואני אתפס בקלקלתי. שם איני מרגיש מבוכה מגדרית אלא בושה מגדרית (gender shame) על כך שאיני גברי מספיק.

אני יודע שאני מבצע פעולה המזוהה לרוב כפעולה שנשים עושות כאימהות, על פי תגובות האימהות של חברותיה של ביתי. האימהות האחרות מעריכות אותי באופן שאינו פרופורציונלי לעשייה שלי, אלא משום שאני גבר שעושה פעולה המזוהה עם התפקיד האימהי. אני זוכה להערכה רבה על מעשים טריוויאליים, תגובה שמעידה על רף הצפיות הנמוך שיש ממני כגבר-אבא בקרב הנשים. דוגמאות לפעולות שזוכות להתפעלות רבה מדי: לדעת את מידת הנעליים של הבת שלי, לדאוג שהיא תגיע לבית הספר בלבוש מסודר ונקי ועם כל הנדרש ממנה, להסתדר לבד עם יותר מילדה אחת כאשר היא מביאה חברה, לארגן אירוע כיתתי או אחר עבור בתי.

להתגברות על המבוכה המגדרית יש היבטים חשובים והחשוב ביותר הוא האפשרות לחיים מעורבים יותר בהיבטים רבים יותר של החיים המשותפים לנו כהורים יחד עם ילדינו. מבוכה מגדרית היא שלב הכרחי בדרך לגמישות זהותית רבה יותר. מבוכה היא שלב חיוני והכרחי בכל לימוד או שינוי, בכל רגע של לימוד או שינוי יש מעבור מהידוע אל הלא-ידוע, מהרגיל לחדש והנוח ללא נוח, שבקרוב יהיה נוח בעצמו, על כן עלינו לראות את המבוכה כסימן לשינוי, לא כחסם לשינוי.

דרור כהנוביץ', אב חד הורי, אלמן גם הוא, כותב בבלוג שלו את הדברים הבאים:

"גברים, די עם זה. תהיו מעורבים. אל ׳תעזרו׳ בבית, תהיו מעורבים, תיקחו אחריות. תקראו את המיילים מהגן, תהיו חברים בקבוצת הווטסאפ של הורי הכיתה. תדעו מתי צריך להביא חולצה לבנה ומעדן חלב אהוב ומתי צריך לשלוח עם הילד לכיתה את  הנר עם תכונות האור שלו ואת הלב המקושט ליום המשפחה.  גברים מדברים היום על הורות חדשה ועל גבריות אחרת, אז תעשו את זה. הורות חדשה זה לא רק לקחת את הילד פעם בשבוע אחרי הצהרים לגינה הציבורית ללמוד רכיבה על אופניים. הורות חדשה היא הורות שלוקחת אחריות על גידול הילדים."

הקריאה למעורבות היא קריאה ללקיחת אחריות על היבטים רבים יותר בחיי הילדים, גם בלי שיהיה הכרח לכך כמו במקרים של הורות יחידנית. המעורבות והאחריות יבואו יחד עם הגמישות בתפישת הזהות המגדרית. ננסה להבין גמישות זאת דרך מושג הפרפורמנס המגדרי וכן דרך הקריאה להרחבת הזהות העצמית.

יש גברים אשר יחגגו את הגמישות המגדרית ולא יחושו כלל מבוכה מגדרית. אם תפישתי העצמית כגבר מתגמשת והופכת להיות רבודה יותר ועמוקה יותר, אם להיות גבר או אישה אין פירושו תיוג ערכי של טוב או פחות טוב, רע, חלש או חזק, נכון או לא נכון, אם הפעולות השונות המוגדרות כנשיות מערערות את תפישתי העצמית אך אני יכול להכיל ערעור זה ולחיות איתו בשלום, אז המבוכה המגדרית פוחתת במידה ניכרת.

במאמרו של לוסיאן לאור, "מחשבות על פרפורמטיביות אימהית", מגדיר את עצמו הכותב כהומוסקסואל שהביא ילדה יחד עם בן זוגו. גם הוא ובן זוגו ביצעו חלוקה מגדרית למטלות נשיות וגבריות והוא לקח על עצמו את התפקיד האימהי בכל הקשור למטלות אלו. הוא חוקר, לאור התיאוריה של ג'ודית באטלר, את תפקידו כגבר הומוסקסואל המבצע תפקידים המזוהים כנשיים אימהיים ויוצא בהצהרה כי הוא בעצם האם בבית.

האם גם אני יכול לטעון כי כאב חד הורי אני לפעמים אב ולפעמים אם? האם טענה זאת תגאל אותי ממבוכה מגדרית, שהיא בעצם הישענות על חלוקה מגדרית בינארית?

בספרה, "צרות של מגדר" (1990) טוענת באטלר כי זהויות מגדריות אינן ישויות בעלות מהות פנימית. ביצועים חוזרים ונשנים של נורמות מגדריות, אשר כוללות צורות התנהגות, לבוש, מחוות ודיבור, יוצרות אשליה של ישות; אשליה כי יש משהו פנימי שניתן לכנותו נשיות או גבריות שאנו, כגברים או כנשים, מבטאים באמצעות פעולות אלו.

גרביים, שפתיים, מגדר

עניין של ביצוע. תצלום: חנה בלאן

הגדרת המין והמגדר כמבעים ביצועיים (פרפורמנס) קוראת תיגר על הדואליות גבר-אישה. בתפישה הדואלית טמונה ההנחה כי ישנה זהות שקודמת למעשה, זהות שהיא מהותית ואמיתית באופן כלשהו ואילו המגדר הוא ביטוי שלה. לעומת זאת, על פי באטלר, אם המגדר הוא מבע ביצועי, הרי הוא זה שיוצר בזמן פעולתו את הזהות שעומדת מאחוריו.

להמשגה זו כמה משמעויות: לא קיימת זהות שקודמת למעשה ואשר כנגדה פעולה או תכונה עשויים להימדד, אין אמת או שקר בביצוע המגדר וההנחה של זהות מגדר אמיתית ומהותית מתגלה כפיקציה. מטרתה של באטלר היא לערער על הלוגיקה של נורמה אחת, אם זו הלוגיקה של איך להיות אישה או של איך להיות לסבית ואני הייתי מוסיף גם הלוגיקה של איך להיות אֵם. על פי התיאוריה הזאת, כאשר אני מבצע את הפעולות הגורמות לי "מבוכה מגדרית", אני בעצם אמא ולא אבא. המבוכה שלי היא תוצאה של הפנמת הסדר החברתי הבינארי הקיים היוצר את החלוקה גבר-אבא/ אישה-אמא. כאשר אני מבצע פרפורמנס של אבהות אני אבא וכאשר אני מבצע פרפורמנס של תפקיד אמהי אני אמא. אני פעם אמא ופעם אבא ופעם אני אבאמא.

בספר "אבא עושה בושות" מאת מאיר שלו, אנו רואים דוגמאות רבות לאב שמביך את בנו, אפרים, על רקע מגדרי. הוא מפחד בסרטים, נשאר לעבוד בבית ואינו עובד בחוץ כמו האימא – הוא סופר, בעוד שהאימא היא עיתונאית פוליטית, הוא אינו יודע לשחק כדורסל וכך הלאה. הוא מביך כי אינו נוהג כפי שאבא גבר אמור לנהוג. אפרים רווי כבר בתפישות מקובעות מגדריות שאינן מאפשרות לו לשמוח ולהתגאות באביו. אילו הבן היה גדל ללא אותן קטגוריות בינאריות ותפקידים מגדריים דיכוטומיים, הוא עשוי היה לראות את אביו כאדם המבטא את הסובייקטיביות שלו על שלל גווניה ולהתגאות בו גם בלי שיוכיח את עצמו בעזרת זכייה בתחרות אפיית העוגה הטובה ביותר.

לקראת סוף הספר משתתף האב בתחרות אפייה עם כל האימהות. זאת תחרות כיתתית, כל משפחה צריכה להכין עוגה, אמא של אפרים, הילד, חייבת להתכונן לראיון חשוב בעבודתה ואבא של אפרים מתנדב להכין את העוגה. אפרים מיואש, בטוח ששוב יעשה לו אביו בושות ואכן: "ובדיוק כמו שאפרים חשש/ כל האבות ישבו על כסאות/ ואבא שלו עם כובע מטופש/ עמד על הבמה/ עם כל האימהות". המבוכה של אפרים באביו אינה מובנת מאליה. כיצד זה הצליח הילד לפנים את הקוד הנדרש מאב ומאם? לדעתי, מה שגורם למבוכה אצל הילד היא החריגות המשפחתית. הילד חש כי הוא חלק ממשפחה החורגת מהסדר החברתי. חריגה מסוכנת החושפת את המשפחה לביקורת ואולי אף לעונש על היותה חריגה.

להפתעת כולם העוגה של אבא של אפרים זוכה בתחרות. מה שמצליח אולי לכסות על אותה מבוכה מגדרית הוא הניצחון, הוא הצליח יותר מהאימהות וגבר עליהן. בעצם, אם לקרוא את סופו של הספר באופן ביקורתי, אבא של אפרים יצא יותר גבר גבר, כמעט מאצ'ו, גבר תחרותי ומנצח, כי הצליח בתפקיד שהוא אימהי או נשי, אפיית עוגות, אפילו יותר מהאימהות האחרות שהשתתפו בתחרות.

הזיכרון, הכוונה, האהבה. תצלום: אנז'ל קאמפ

אני, להבדיל מאביו של אפרים, נאלצתי להכין עוגות, למרות חוסר הניסיון שלי. באחד מימי ההולדת של ביתי הכנתי עוגת ביסקוויטים. העוגה נראתה טוב והייתי מאד גאה בה. הנחתי אותה במקרר ולאחר שהתקררה, כיסיתי אותה בניילון נצמד ולקחתי אותה, יחד עם ביתי, למקום חגיגת יום ההולדת. להפתעתי ולאכזבת ביתי, הניילון הנצמד הוסר ואיתו גם חלק גדול מציפוי העוגה, העוגה נהרסה, הציפוי, הסוכריות והקישוטים הנוספים שעל העוגה הושחתו.  בכינו יחד. על העוגה, על זה שאני האבא הכנתי את העוגה ולא האמא, ועל המוגבלות המאכזבת שלי כאמא לא מושלמת. לאחר שנרגענו מעט, הציעה ביתי לכסות את העוגה בקצפת. פתרון מושלם וטעים שהחזיר לשנינו את ההרגשה הטובה ואת שמחת היום הולדת.

הבת שלי צדקה כמובן, איני אמא ולא אהיה אמא לעולם. אולי אני יכול להיות מן אבאמא, יציר כלאיים מיוחד שכזה, יצירה חדשה שמתפתחת עם הזמן ועם הכורח. כדי להמשיך ולפתח יצירה זאת עלי להתגמש, להתגבר על החרדה הכרוכה בשינוי ועל המבוכה שקשורה באתגור התפקידים החברתיים. התפתחות זאת מרחיבה את גבולותיי ומציבה מודל של הורות שאני יכול להתגאות בו. כאשר אני מבצע פעולות שהיו אמורות להיעשות על ידי אמא שלה, אני רוצה להאמין שהיא רואה אותי ומפנימה גם משהו מהגמישות המגדרית ומהשמחה ביכולת הנרכשת להיות אבא שהוא גם אמא, אבאמא.

רן לוי הוא עובד סוציאלי, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות.

מאמר זה התפרסם ב"אלכסון" ב על־ידי רן לוי.