דברים לטקס קבלת אות המאבק באלימות מינית 2023
רני לוי
שלום לכולן ולכולם ותודה שבאתם.
אני מתרגש ושמח ומודה עד עמקי נשמתי על קבלת האות הזה. למרות שאני זה משקבל את האות, אין לי ספק שאיתי כאן עומדים הרבה גברים ונשים שבלי התרומה שלהם, כל התפתחות המודעות וטיפול בגברים נפגעי תקיפה מינית לא הייתה קוראת. מאז שהבנתי שאני מקבל את האות, עולים בי שמות ופרצופים של חברים וחברות שהכרתי אז, שאתם אין לי כבר קשר ואליהם אני מתגעגע. מהמתנדבות הראשונות שהבינו שהרעיון שגברים נאנסים וזקוקים לעזרה אינו מופרך ונתנו מקום לנפגעים במרכז הסיוע ודרך הגברים שנרתמו לתת ימים כלילות בהאזנה וליווי של נפגעים גברים.
לפני שלושים שנה החלוקה בין גברים לנשים בין פוגעים ונפגעות הייתה מוחלטת וברורה. ההכנסה של גברים למרכז סיוע וההכרה בגברים כנפגעים הייתה צעד אמיץ מאין כמותו וכמובן פמיניסטי. בכלל הרעיון הבסיסי שגם בתחום הזה נשים צועדות כמה צעדים לפני גברים, הוא רעיון נכון מאד. הפמיניזם פתח את הדלת לאפשרות של גבריות אחרת, השיח על פגיעה בנשים והמלחמה להכרה בנשים כנפגעות, אפשר לגברים נפגעים לקבל גם כן מענה וכמובן שהמי-טו של הנשים אפשר לגברים שנפגעו על ידי בעלי כח לצאת החוצה ולקבל הכרה.
צריך להכיר את מרכזי הסיוע ואת הדינמיקה של היחסים בתוכו כלפי גברים כדי להבין עד כמה האות הזה אינו מובן מאליו. כשהתחלתי להסתובב בין מרכזי סיוע ולדבר על פגיעה בגברים, אני והשליח פיצה, היינו הגברים היחידים שהורשו להיכנס. גברים היו הרע המוחלט, ובהחלט אפשר להבין למה. היית צריך להצהיר כי אתה גבר ולכן אנס בפוטנציה, לשאת את האשמה על עצם היותך גבר, ואף פעם לא להשאיר את כיסא האסלה למעלה, כדי לשרוד כגבר במרכז סיוע.
מה שקבלת אם עברת את מבחני האש הללו היה חינוך מחדש, חינוך פמיניסטי מיד ראשונה, לא אקדמי, אלא קונקרטי, יחסי הכח, פגיעה מינית, תקרת זכוכית, מרחב פרטי וציבורי, מאוימות במרחבים אלו, כח נשי, אחווה של נשים, דיבור משמעותי על רגשות ותחושות, אינטימיות בטוחה, מרחב מוגן, אלה הם רק חלק מהדברים שהבנתי מתוך ניסיון מהשהות ומהעבודה במרכזי סיוע.
הגעתי למרכז סיוע כמתנדב כשהייתי בן 22, רציתי לשמוע סיפורים מעניינים, כי רציתי להיות סופר. למדתי פילוסופיה וספרות והרעיון של לטפל באנשים בכלל לא היה קיים עבורי. היום בדיעבד, אני בטוח שזאת הייתה שטות מוחלטת לתת לילד כמו שהייתי לסייע לגברים נפגעים במצוקה, אבל היו ביצות והיה צריך לייבש אותן. עברנו קורס הכשרה מזורז שהיה דומה לקורס שעברו המתנדבות והתיישבנו לסייע לגברים שהיו אמורים להתקשר ולספר על שעברו. אני די בטוח שהבחור הראשון שאיתו דברתי, בקו משובש ובווליום נמוך, הוא זה שבזכותו הפכתי למטפל. אחת משיחות הסיוע הראשונות שהגיעו אלי, אני כמובן משנה את הפרטים כדי לשמור על חיסיון הפונה, הייתה מבחור צעיר בצבא, שנאנס על ידי מפקדו באחד מסופי השבוע שבהם נשארו יחד בבסיס בצפון. המפקד איים עליו שאם יספר, הוא ישאיר אותו בבסיס וימצא כבר סיבה להעלותו למשפט. הבחור תיאר את שעבר ואת הסבלו מאז. הוא היה רגיש אינטליגנטי ורהוט מאד. נוצר בננו קשר טוב. הוא התקשר אלי כשהייתי בתורנות ושיתף בכאבו. הייתי אז גדול ממנו רק במספר שנים ויכולתי להזדהות מאד בקלות עם סבלו. דרך הסיפור שלו הבנתי על מהם יחסי כח בין פוגע לנפגע, הבנתי מהי הומופוביה ומהי בושה עמוקה של גבר, על שחולל ועל שלא יכול היה לזעוק ולהגן על עצמו.
עם השנים הבנתי כי אם יש מי שיקשיב יהיה מי שידבר. הבנתי שהיחס הוא הפוך, זה לא שהנפגע לא מדבר, זה שהחברה לא שומעת. אני אחזור על כך שוב. בהנתן התנאים הנכונים, בין אם הם תנאים טיפוליים או תנאים חברתיים, אין גבר או אישה שלא יספרו על מכאוביהם, על האונס שעברו, על מה שעוללו להם.
אני חושב שכדי לפתח איזו תקווה לגבי שינויים חברתיים צריך שתהיה פרספקטיבה של זמן. בעוד בתחומים מסוימים, למשך שלטון החוק והדמוקרטיה הישראלית, אנו צועדים אחורה אל תוך תהום, בכל מה שקשור במודעות לפגיעות מיניות של גברים, צעדנו קדימה. הרעיון שעד לא מזמן היה מופרך לחלוטין, היום מתקבל על הדעת. איך אני יודע את זה? כי בשנות התשעים חשבו שמתנדבי קו הסיוע לנפגעי תקיפה מינית זאת חבורה של בריונים שמכסחת גברים שאנסו. כי כדי למצוא מתנדבים לקו הסיוע הייתי צריך לפזר מדבקות בשירותים ציבוריים של גברים, כי אף אחד לא האמין לי שאני מתנדב בקו סיוע לגברים כי גברים לא נאנסים. אז היום אנחנו לא שם. כי ברוך השם (האמת שממש לא ברוך השם, אלא ברוכה העבודה הקשה של כל הנגעים והנוגעות בדבר) יש היום גוף ידע של טיפול בנפגעים, כשגברים אומרים שנפגעו – מאמינים להם, והרעיון שגבר יכול להיות חלש ופגיע ולקבל עזרה כבר פחות זר ומוזר.
אתמול הדרכתי צוות של עובדים סוציאליים על מקרה של פגיעה מינית בילד שהפך לנער נפגע ולמבוגר מדוכא ששואל את נפשו למות. הוא נפגע על ידי אחיו וכדי להפסיק את הפגיע עבר לפנימייה, שם נפגע על ידי ילדים גדולים ממנו וכמובן גם על ידי המורה שאליו הלך בכדי לבקש הגנה. הפגיעות המשיכו גם אחרי הפנימיה, אבל הוא הגיע לטיפול ומצא מטפלת מסורה שמנסה ואף מצליחה לעזור לו. אני בטוח שבחור כזה לא היה מבקש עזרה או מדבר על מה שעבר לפני עשור. אני בטוח שלא היו תנאים שכך שידבר ותנאים הם אוזן קשבת.
המקרה המזעזע הזה ואחרים מלווים את המטפלים והמטפלות ושורטים את נפשנו. מטפלים ומטפלות בנפגעות ונפגעים הם אנשים שחווים טראומה משנית, הם אנשים שרוטים. אני יכול לעשות סיור מודרך בתל אביב ולספר על מיקרי אונס שקרו בכל רחוב ומקום, אני לא אשתף בסרטים הקטסטרופליים שיש למטפלות ומטפלים לגבי ילדיהם ולגבי הקרובים להם. גם לא אספר על האסוציאציות שעולות ברגעים אינטימיים ועל כך שאנו חייבים לחזור ולהזכיר לעצמנו כי מין הוא אקט של אהבה, עובדה שנרמסת ונדרסת בכל יום עבודה שלנו כאשר אנו שומעים על חוויות נוראיות של אלימות מינית שנעשתה כלפי המטופלים שלנו.
מדוע חשוב להזכיר זאת?
כי עם כל הכבוד לפרסים ואותות, על איגוד מרכזי הסיוע לדאוג למתנדבות ולמתנדבים שלו ולאנשי הטיפול שעוסקים בנושא, שווה להשקיע בהן כי הן נשחקות ונשחקים.
לסיום אני רוצה לציין ארבע נשים הקשורות שאני אוהב בכל ליבי ושקשורות כל אחת בדרכה לכך שאני כאן עכשיו.
הראשונה היא כמובן אמא! אימי הייתה הפמיניסטית הראשונה שכרתי. היא חזרה לעבודה כשהייתי בן 8 חודשים. שנים של טיפול חידדו את העובדה הזאת והראו לי זאת כנטישה נוראית של אם את בנה. הייתה זאת מטפלת חזקה ופמיניסטית בדרכה שאמרה לי "מה אתה רוצה? היה לה חשוב לעבוד!" ורק אז הבנתי שעצם רצתה להגשים את עצמה, רק אז יכולתי להפוך איזו מרירות קורבנית שהייתה בי כלפיה לאהבה והערכה.
השנייה היא אחותי, עירית וינברג, האהובה. שגידלה לנגד עיינים המשתאות 4 ילדים לתפארת וכן פתחה קריירה כדוברת עריית הרצליה תפקיד שעשתה בהצלחה במשך שנים הודות ליכולות בין אישיות מדהימות ומוטיבציה רבה.
השלישית היא אישתי שנפטרה מסרטן לפני 9 שנים. יעלי הייתה פסיכולוגית קלינית שנפטרה לפני שסיימה את הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה ומיגדר. היא סגרה את הפינה של כל מה שהמרכז סיוע לא הספיק להנחיל לי. אבל אני מציין אותה היום כי נתבקשתי לדבר על תיקווה. ויעלי, בהיותה חולה נדרשה גם היא לעניין התקווה. איזה תיקווה נותרת לאישה הנוטה למות? איזה תיקווה נוכל אנחנו לאמץ לעצמינו לגבי עתיד הטיפול ומיגור תופעת הפגיעה המינית והאונס בחברה? יעלי דברה על תיקווה הווה. אני אצטט אותה בקטע קצר:
"תקווה היא עמדה שקשורה להווה שלי. זוהי "תקווה הווה". היא אינה קשורה באמת לעתיד. תקווה היא התשובה לשאלה היא במה אני מאמינה ברגע הזה, מה אני חיה עכשיו.
התודעה האנושית מתקשה מאוד להיות בהווה, להיות עם הדברים כפי שהם, מבלי לרוץ לתסריטים קטסטרופליים או לפנטזיות הוליוודיות. פשוט להיות עם הדברים כפי שהם כרגע. קשה לנו להיות עם הדברים כפי שהם כרגע. עד כדי-כך, שראיתי הרבה אנשים המעדיפים להיות מיואשים מאשר להיות באי-ידיעה. הרי מהו ייאוש, מתי אדם מיואש? כאשר נדמה לאדם שיש לו ידיעה לגבי העתיד. כאשר, לכאורה, "ברור לאן הדברים הולכים".
תקווה אינה מפרה את המסתורין. אין בה תביעה של ממש ביחס לעתיד. כשם שאופטימיות היא עמדה הווה, ואין בה תביעה של ממש ביחס לעתיד. אופטימיות היא עמדה עכשווית, היא התשובה לשאלה: מה אני רואה כאשר אני מתבוננת על החיים? אופטימיות תהיה ראיית מה שיש בהם, ופסימיות תהיה המצאה של מה שאין. כאשר אישה רואה את מה שיש בחייה, אין היא עסוקה בהשערות על מה שאין, על מה שיכול היה להיות.
בקו העדין הזה, קו שמוביל בין העבר לעתיד, קו שבו אני משתדלת להתמקם מיד ברגע הנוכחי, בהווה – התקווה היא המצפן שמורה לי את הדרך. התקווה היא החלון שדרכו נושבת רוח רעננה של חופש ושל אפשרות, וגם של אי-ידיעה. בהיותנו בני אנוש, אנחנו נידונים לחיים של אי-ידיעה. תקווה, עבורי, היא קבלת אי הידיעה בשלום.
ההסכמה העמוקה לא לדעת את העתיד, הקבלה את אי-הידיעה מתוך שלום ואהבה, פותחת שער אל החיים ברגע הזה. וכשהשער הזה נפתח, נכנסות דרכו גם תקווה, קבלה, אמונה, אהבה, ושמחה. שמחה בחיים, כפי שהם באים בכל רגע ורגע, תמיד חדשים, תמיד לא ידועים. ולאיכויות האנושיות האלה: תקווה, קבלה, אמונה, אהבה ושמחה – לאיכויות האלה אין תאריך תפוגה."
אלא דברים שצריך לתת להם להדהד בתוכנו ולחזק אותנו בדרכנו.
הרביעית היא כמובן הבת שלי, בת ה – 14 וחצי שפתאום גיליתי שעשתה מצגת יפה על אלימות נגד נשים לבית ספר, הילדה שעצם הרעיון שבנות הן פחות מבנים מגוחך בעיניה. הילדה שכבר כשהייתי בן 22 , בערך נגיד 16 שנים לפני שנולדה, התחלתי לעשות כל מה שיכולתי כדי שאף שערה לא תיפול מראשה ומראש של אף ילד או ילדה אחרים.
תודה רבה
רני
