רני לוי
רני לוי
עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות מוסמך

עקרונות הטיפול בגברים נפגעי תקיפה מינית

(מתוך הרצאה בהשתלמות למטפלים, מרפאה פסיכיאטרית, איכילוב, 2010.)

שלום לכולם. אני שמח להיות כאן ולדבר על העקרונות של הטיפול בגברים נפגעי תקיפה מינית. לפני שאתחיל עם העקרונות אני רוצה להציג רשימת עקרונות אחרת. את הרשימה הזאת כתבו פיטר פישלי ודיוויד וייס, שני אמנים שוויצריים, בשנת 1991, על חזית של בניין משרדים בציריך שהיה בתהליך בנייה:

איך לעבוד טוב יותר:

  1. לעשות דבר אחד בכל פעם.
  2. לדעת את הבעיה.
  3. ללמוד להקשיב.
  4. ללמוד לשאול שאלות.
  5. להבחין בין היגיון לאי-גיון.
  6. לקבל שינוי כבלתי נמנע.
  7. להודות בטעויות.
  8. להגיד את זה פשוט.
  9. להיות רגוע.
  10. לחייך.

הרשימה הזאת מתאימה לכל דבר ועניין, מאמנות דרך אדריכלות ועד לפסיכותרפיה. אני מאחל לי ולכם ולכל אחד מהמטופלים שאנו עובדים איתם, שיגיעו למצב נפשי שבו יוכלו למלא אחר העקרונות המופיעים ברשימה הזאת. כמו כן, השתדלתי במהלך הכתיבה של ההרצאה הזאת לעקוב אחר העקרונות האלה, לרווחת כולם. אני מקווה שהצלחתי.

העקרונות שאתאר אינם בדיוק עקרונות אלא יותר "עייצס", מעין טיפים זהירים שמתאימים לי ושעלו אצלי מתוך העבודה הטיפולית. אני בטוח שאפשר להוסיף לרשימה ולגרוע ממנה, כל אחד על פי דרכו, ניסיונו ואמונתו.

מטרת הטיפול הפסיכואנליטי על פי אוגדן

לעבודה הטיפולית יש מטרה. ברצוני לחזור לאוגדן ולצטט חלק מדבריו לגבי המטרה הטיפולית:

"אדם פונה לעזרה נפשית כי הוא מצוי בכאב רגשי, שאינו ידוע לו; הוא אינו מסוגל לחלום (כלומר, לעשות עבודה פסיכולוגית לא מודעת), או שהוא מוטרד ממה שהוא חולם עד שהיכולת שלו לחלום משתבשת. משום שהוא אינו יכול לחלום את חוויותיו הרגשיות, אין הוא יכול להשתנות, לגדול, או להפוך לאחר ממה שהוא היה.

המטופל והאנליטיקאי מעורבים בניסוי בתנאי הסיטואציה הפסיכואנליטית, המתוכננת כך שתיצור תנאים שבהם המטופל (בהשתתפות האנליטיקאי) יהיה מסוגל יותר לחלום הן את חלומותיו שלא נחלמו, והן את אלה ששובשו ונקטעו. החלומות שנחלמים על ידי המטופל והאנליטיקאי הם בה בעת חלומותיהם (וה-reverie) שלהם ושל סובייקט שלישי שהוא שניהם ואף לא אחד מהם.

על החלום בערות על פי ביון

ביון, המהווה בסיס לגישתו של אוגדן, טוען כי האדם חולם את חייו במהלכם. עצם אפשרותו לחלום בערות מאפשרת לו להיות ער ולחיות את חייו. החלום בערות הוא העבודה הלא-מודעת של תרגום רשמי החושים, רשמים הבאים מהעולם בעזרת החושים, ורשמים הנקלטים מהגוף והנפש בעזרת המודעות – מרכיבי ביתא, בשפתו של ביון – לכדי מרכיבים הניתנים לחשיבה ולעיבוד נפשי – מרכיבי אלפא, בשפתו של ביון. עבודה זאת מתבצעת כל הזמן, הן בערות והן בשינה. לפונקציה הממירה, האחראית על השינוי של חומרים מרכיבי ביתא  – תחושות, רגשות, התרחשויות גופניות חסרות שם – לרכיבי אלפא – ייצוגים ויזואליים ומילוליים המהווים חומרי מחשבה, ביון קורא פונקציית אלפא.

אנסה להסביר זאת. כרגע, כדי לדבר מולכם, על הנפש שלי לעבד כל מיני רשמי חושים הניחתים עליי מכל עבר. על הנפש שלי לעבד את כל זה כדי שאוכל להמשיך לדבר כאן עכשיו. לפונקציה שתפקידה לעבד את האינפורמציה החושית ביון קורא פונקציית אלפא, והיא זאת שנפגמת כאשר אדם עובר אירועים טראומטיים. אראה זאת בהמשך.
אדם שעבר טראומה יתקשה יותר לעמוד מול ההתקפות הניחתות עליו דרך החושים, ולא לפעול באופן שיפגע בו: התנתקות, בריחה, לקיחת חומר מרגיע כזה או אחר וכך הלאה.

במילים אחרות, ביון מדמה את המערכת הנפשית למערכת עיכול אשר במקום לעכל אוכל, כלומר במקום לפרק מזון לכדי מרכיבים הניתנים לשימוש על ידי הגוף, מפרקת רשמי חושים לכדי ייצוגים הניתנים לחשיבה ולשימוש על ידי הנפש.

אוגדן אומר בציטוט שהקראתי קודם לכן כי האדם המגיע לטיפול סובל מכאב נפשי משום שהוא אינו יכול לחלום את חייו, לעשות את עבודת העיבוד הנפשי, ושמטרת הטיפול היא לגרום לכך שיוכל לעשות זאת ובכך יהיה מסוגל לחלום, לפנטז, לדמיין, לחשוב ולהתפתח.

טראומה והשפעתה על היכולת לחלום

אירועים טראומטיים במהלך הינקות, כמו גם מערכות יחסים בין הורה לילד שמרכיבי ההחזקה וההכלה לא נוכחים בהם במידה מספקת, יוצרים חוסר יכולת לחלום. פונקציית האלפא החיצונית, זאת של האם, או הדמות המטפלת המשמעותית, לא מופנמת אצל התינוק, ובהיעדרה הוא אינו יכול לעשות את עבודת העיבוד הנפשי עבור עצמו.

בראון, במאמרו על השפעת טראומה על היכולת לחשוב, טוען כי כאשר החוויה הטראומטית מתרחשת בגיל מבוגר ולא בילדות, היא יוצרת רה-אקטיבציה של אזורים טראומטיים בנפש שעד כה לא נחשבו ולא התקיימו במודעות של הנפגע. מטופל שנפגע בגיל העשרה יכול לומר כי "תמיד היה ילד שקט, אך אחרי האירוע הפך שקט עוד יותר", או "התחלתי להתפרע ולא לדפוק חשבון, לא הפסקתי לצעוק, לא אמרתי מה מציק לי אבל בהחלט הראיתי שמשהו אצלי השתנה, ההורים לא הכירו אותי פתאום".

האירוע הטראומטי מעורר עוצמה רגשית גדולה, שבהיעדר פונקציית אלפא חיצונית שתעזור בתהליך ההכלה עבור הנפגע, הורסת את פונקציית אלפא ולא מאפשרת לתהליך ההמרה שמבצעת הפונקציה להתבצע. אפשר לדמיין זעקה של כאב שאינה נספגת ואינה מעובדת בשום מקום וחוזרת כמו שהיא אל הזועק ומנפצת את נפשו לרסיסים קטנים, אשר בהיעדר יכולת להכיל אותם, חייבים להיזרק החוצה, להיות מושלכים אל האחר באמצעות פעולה או הזדהות השלכתית.

כאשר לא ניתן, עקב כאב נפשי שאינו ניתן להכלה, להרגיש את הרגשות הנובעים מן התכנים הקשים, האדם הטראומטי משליך אותם באמצעות הזדהות השלכתית, מרוקן עצמו מהם באופן מטפורי דרך הגוף, מתנתק מחלקים מעצמו ומחשיבה ויוצר תצורות פעולה (acting out) שנועדו להחליף חשיבה בפעולה מוטורית. נראה כי את מקום החור שנוצר בהיעדר יכולת לחשוב תופס ארגון מגן ומקובע. לא יצירה, אלא קיבעון, לא חיים אלא מוות רגשי, לא סובייקטיביות אלא קונקרטיות חומרית סטריאוטיפית.

החלק הטראומטי והחלק הלא-טראומטי באישיות

בהמשך לחשיבתו של ביון על החלק הפסיכוטי והלא-פסיכוטי של האישיות, ניתן לדבר על החלק הטראומטי והחלק הלא-טראומטי של האישיות. החלק הטראומטי הוא זה הכולל תחושות ורגשות הקשורים לטראומה שאינם יכולים לעבור עיבוד בהיעדר פונקציית אלפא. החלק שאינו טראומטי הוא החלק המתאים את עצמו לסביבה, החלק המתפקד. האגו בונה מתוך החלקים הקיימים בנפש ארגון פוסט טראומטי היוצר מראית עין של אחידות, לכידות ותפקוד. זאת עסקה פאוסטיאנית כי המחיר של מראית העין הזאת הוא אובדן היכולת לשחק וכן ליצור סמלים ולחשוב חשיבה סימבולית.

איך מתבצעת בטיפול החלימה יחד עם המטופל  – איך חוזרת היכולת לחלום?

העדות הפעילה שלנו לאירועים הטראומטיים שעבר הנפגע מאפשרת לו בעזרתנו לחלום ולחשוב אירועים מעוררי אימה אלו מחדש ולחוש את שלא יכול היה לחוש כאשר התרחשו אירועים. התהליך הזה הוא חלימה משותפת של התחושות והרגשות שעלו בזמן האירוע או בזמן אירועים אחרים אשר מזכירים אסוציאטיבית את האירוע הטראומטי. אני מדבר על אירוע בלשון יחיד אך הדברים אמורים כמובן גם בסדרה של אירועים ולפרקי זמן שלמים בילדות למשל.

הערה: בהרצאה הזאת, לצורך ההפשטה, לא הפרדתי בין מספר תתי-קטגוריות של פגיעה מינית כגון, גילוי עריות, פגיעה חד- פעמית, פגיעה מתמשכת וכן דרגות שונות של פגיעה. יש כמובן הבדלים בהתאם למקרה הספציפי.

לדוגמה:

מטופל מספר לי על אונס שעבר בשירותים ציבוריים כאשר היה ילד. הוא אינו מסוגל לדבר, הוא מצייר את התאים ואת הדלת ואת המיקום שלו ביחס לדלת. אני אומר כי הוא לא יכול היה לצאת כי היה מאוד רחוק. הוא שותק ואומר כי באמת בחר בתא הרחוק יותר כי התבייש להיות קרוב לדלת וחשוף. הוא מצביע מאחוריי ואומר, הנה זה קורה. מה קורה? אני שואל, הוא עושה לי את זה כאן לידך. אני מרגיש שהוא עובר את התקיפה שוב דרך התמונות שהוא מדמיין ורואה לנגד עיניו לידי, ואיני יכול לעזור לו. אני אומר: לא יכולת לעשות כלום. הוא בוכה מעט ונרגע.

ברגעים אחרים אני מנסה להיות יחד עם המטופל ולחלום איתו את האירוע שעבר. אז אני נזקק לפרטי פרטים שנועדו לעזור לי לחוש את החוויה ולתת מילים היכן שאין. מה היה ריח החדר? על איזו לחי הנחת את הראש? היית יחף? שאלות אלו שנראות לא משמעותיות מאפשרות לי לחוש ולומר משהו על עולמו הפנימי של הנפגע ולאפשר לזיכרון החזותי להיות מחובר לרגש ולעבור עיבוד. זאת החלימה ביחד. המצבים האלה דורשים אמון, ביטחון בקשר הטיפולי וכוח נפשי מצד המטופל לעמוד באמת הגלומה באותם רגעים קשים וחסרי שם.

הרעיון שברצוני להציג הוא שכל אירוע טראומטי הורס את היכולת לחשוב, או משפיע באופן משמעותי על היכולת הזאת, ומכאן על היכולת לדמיין, לפנטז, ולחיות בתוך החיים. הדרך לטפל ולחדש את היכולת הזאת שונה ומשתנה בהתאם לפרמטרים רבים. במילים אחרות, מטרת העבודה היא דומה אך הדרך משתנה מאדם לאדם ותמיד סובייקטיבית ומותאמת לדיאלוג טיפולי ספציפי. ספציפי, אך לא ספציפי עד כדי כך שלא ניתן למצוא מספר מאפיינים חשובים שיש טעם להדגישם. מאפיינים אלה הם הדרך המיוחדת של כל נפגע ונפגע להתמודד עם הפגיעה שעבר. המאפיין הוא העור השני, מסך הביתא הדן אותו לחשיבה ולאורח חיים צר, מסוגר וחזרתי.

כדי להחזיר לאדם את יכולתו לחשוב או כדי לאפשר לו ללמוד לחשוב לפעמים בפעם הראשונה בתוך אותם איזורים שבהם לא היה מסוגל לחשוב קודם לכן, אנחנו צריכים להחליף במהלך הטיפול את העור השני בקשר טיפולי. במקום שבו הייתה חזרתיות מתה וכפויה אנחנו מנסים לבנות קשר חי ותומך. התנועה היא מהישענות על אני קבוע ומוכר, על ההרגלים, הסימפטומים המענגים אך הממיתים שלו, להישענות על קשר ואמון ועל עצמי חי ודינאמי.

לדוגמה:

מטופל שלא יכול היה להירדם בלילות עקב פחד מחלומות בלהה הקשורים בפגיעה שעבר, נהג לעשן ג'וינט כל ערב. החומר עזר לו להרגיש פחות חרד וכך יכול היה להירדם. ביקשתי ממנו שינסה להתקשר אליי במקום לעשן את הג'וינט הזה בערב. "אבל איך תוכל לענות, זה מאוחר, לפעמים אחרי חצות". אמרתי לו שעצם הפנייה אליי תעזור לו גם אם לא נדבר. אמרתי שאשתדל לענות ואם לא אצליח, שישאיר הודעה. הניסיון הזה הצליח חלקית בכל הקשור לג'וינט אבל בהחלט עזר לו לחשוב שאני שם עבורו.

טראומה של אונס גברים

עד כה עסקתי בטראומה ובהשפעתה על היכולת לחשוב, מבלי להתייחס לטראומה ספציפית. הגיע הזמן לבדוק מה מאפיין טראומה של פגיעה מינית בגבר, ואיך אפיונים אלה משפעים על העבודה הטיפולית שלנו.

במה שונה טראומה מינית מטראומה אחרת, כגון הלם קרב, תאונת דרכים וכך הלאה? ובמה שונה טראומה מינית של גבר מזאת של אישה? האם יש שוני בכלל או שטראומה היא טראומה היא טראומה?

אביא כעת אפיון המייחד את הפגיעה בגבר יחד עם השפעתו על הטיפול, ואנסה לגזור מתוך כך עיקרון, או כמו שאמרתי קודם לכן, איזו "עייצה" שעזרה לי ואולי תוכל לעזור גם לכם/ן.

כל אפיון חוטא לסובייקטיביות של הנפגע ולחד-פעמיותו. מובן שיש הבדל בין סוגי פגיעה שונים, וקריטריונים שונים כגון גיל האדם בזמן הפגיעה, משך הפגיעה, היחסים בין הפוגע לנפגע, תגובת הסביבה לסיפור הפגיעה וכך הלאה, משפיעים על התייחסות הנפגע לאירוע או לסדרת האירועים הקשים שעבר.

לחוויה של הגבר שעבר פגיעה מינית אין מילים

אחת התרומות החשובות של החשיבה הפמיניסטית היא ההצבעה על העובדה כי לנשים אין מילים להביע בעזרתן את החוויה שלהן. זהו עולם שבעיקרו נכתב על ידי גברים והוצג על ידי גברים, ולנשים בתוכו אין קול משל עצמן. הביקורת הפמיניסטית הציגה את עובדת היעדר ההיסטוריה של האישה, היעדר הרפרנס שאליו אישה יכולה להתחבר ובעזרתו להציג את עולמה הפנימי עבור עצמה ועבור זולתה ובכך להיות סובייקט פועל בעולם. בעולם הנשלט על ידי גברים, אונס, גילוי עריות ופגיעה מינית הושתקו על ידי גברים.

המהפכה הפמיניסטית, ובתוכה הטיפול הפמיניסטי, שכמובן היה ער והדגיש את עניין היעדר המילים, עזרו ועוזרים לנשים למצוא את המילים לחוויות הטראומטיות שעברו. גם התרבות, כשם כולל לביטויים יצירתיים סוציולוגיים ואחרים של האדם המודרני, החלה לתת מקום וייצוג לתקיפה המינית של נשים ולחוויה הנפשית הקשורה בה.

יחד עם מערכות הייצוג התרבותיות, גם מערכת המשפט ומערכת הבריאות החלו לתת מקום ולהתייחס לקולן של הנפגעות, אם באמצעות חקיקה ואם באמצעות טיפול רפואי ער לעולמה של הנפגעת. מובן שבכל השטחים האלה צריכה להיעשות עוד עבודה רבה. במובנים רבים סלל הפמיניזם בעזרת השמעת קולן של הנשים שעברו תקיפה מינית את הדרך עבור הגברים הנפגעים.

הדוגמה הטובה ביותר היא שקו הסיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית הוקם מתוך קו הסיוע לנשים נפגעות, ובעצם על ידי נשים.

באופן שהוא הפוך לכלל בחברה, לגברים נפגעים יש פחות מילים ופחות נקודות התייחסות מאשר לנשים. בעוד שבדרך כלל בחברה לנשים יש פחות מילים ועליהן להיאבק על מקומן ועל ייצוגן, בכל הקשור לטראומה של פגיעה מינית, לגברים יש פחות נקודות התייחסות. נראה כי עד כמה שהושתק קולן של הנפגעות על ידי גברים, קולם של הנפגעים הושתק עוד יותר, גם כן על ידי גברים.

אזכורים בתרבות לעניין אונס גברים. רשימה חלקית מאוד:

  • גנימד רועה הצאן יפה התואר נחטף על ידי זאוס אבי האלים שהתחפש לנשר והרים אותו בטפריו לאולימפוס כדי שישמש כשפחת מין, כפי שמתואר ב"מטמורפוזות" לאובידיוס.
  • תיאורים ממלחמות ביוון העתיקה  – ברומי ובטרויה גברים נאנסו על ידי הכובש כאות וסימן לניצחונם של הכובשים על הנכבשים. בעת המודרנית  – שוב מלחמות ותיאורי אונס גברים כאקט של ניצחון על עם אחר, לדוגמה התמונות הקשות מהכלא האמריקאי בעיראק.
  • דוגמאות מעולם הקולנוע: "גברים במלכודת" סרט של ג'ון בורמן משנת 1972, המספר על חבורת אמריקאים היוצאים לשיט הרפתקאות במעלה הנהר ונתקלים בשני מקומיים, שאונסים שניים מהם.
    "אקספרס של חצות", שתרם רבות לסטיגמה כי אונס גברים מתרחש בעיקר בבתי כלא.
    "החגיגה" משנת 1998, שביים תומס ויטנברג איש הדוֹגמה. סרט המספר על התעללות מינית של אב באח ואחות.
    "פאלפ פיקשן" (Z is dead).
  • מעולם הספרות יש את "נער קריאה" וכמובן את "רודף העפיפונים".
  • התמה העיקרית העולה מייצוגים אלה ואחרים היא של אונס ברוטלי שלאחריו באה נקמה ברוטלית עוד יותר. לא אשכח מטופל שהגיע אליי לטיפול וחשב שחלק מהטיפול יהיה גם שנלך יחד לנקום במי שאנס אותו.

בטיפול עלינו לנסות ולעזור למצוא מילים לטראומה שאין לה מילים, שאין לה הקשר תרבותי. שאלות כגון: "כמו מה זה היה?" ייתקלו בחומה: " זה לא היה כמו שום דבר אחר בחיים". ומעבר לכך, פעמים רבות נשמע כי: "לא ידעתי שזה יכול לקרות לגברים, זה משהו שקורה רק לנשים". גבר שעבר תקיפה מינית מרגיש שקרה לו משהו לא הגיוני, שלא make sense.

עלינו כמטפלים:

1. למצוא יחד עם המטופל sense לחוויה שעבר.

א.עלינו לנסות לבנות רשת של הקשרים שבתוכה נמקם את הפגיעה המינית. למטופל שנפגע כמה פעמים על ידי מורה, מצאתי את עצמי אומר: "אתה מתאר בית ריק, שאנשים חיים בו אבל בעצם הוא ריק, אין רגש, אין דיבור, אתה נמצא שם אבל לא רואים אותך, גם אתה ריק בבית הריק. ואז מגיע מישהו שנותן לך את הכול: חום, אהבה, מתנות, אומר לך שאתה יפה וחמוד; הוא פיתה אותך בעזרת כל מה שהרגיש שאתה צריך. לא ידעת מה המחיר שתשלם על כל זה, לא ידעת שהוא רוצה להזיק לך".

ב. אין כל פסול, ואף נחוץ פעמים רבות, להוסיף רשת של מידע על אונס גברים כדי לנפץ דעות קדומות שיש לנפגע בקשר לנושא.
למשל:
-שהפוגע הוא הומו שזיהה הומוסקסואליות אצל הנפגע.
-הנפגע רצה בפגיעה כי לא התנגד.
-שזה לא קרה לאף אחד אחר חוץ מהם.
-שאי אפשר לחיות חיים מלאים, טובים ושמחים, אחרי שאדם עובר פגיעה מינית.

2. להכיר בכך שהנפגע עבר משהו שאין לו דרך לתת לו מילים עדיין.

– היעדר המילים יוצר אצל הנפגע תחושות קשות של עילגות, בושה והשפלה, כאילו נדרש לשחק במגרש הזר לו מאוד. עלינו לכבד את אוצר המילים שלו ולעבוד איתו כדי שימצא את המילים הנכונות להבנת מעשיו.

3. למצוא מתוך הקשר הטיפולי והאסוציאציות של המטופל והמטפל את ההקשר ואת המילים לטראומה. כך למשל כאשר מטופל אמר לי ש "זה קרה לו בראש הנקרה" אני שמעתי "עור שנקרע", והחיבור בין שני הביטויים הללו היווה התחלת ייצוג לחוויה הטראומטית שעבר.

4. אנחנו בונים אוצר מילים פרטי לכל טיפול ועם כל מטופל. משחק שׂפה ייחודי המתאים רק לו ולנו. הפגיעה המינית מכונה בשם קוד כלשהו המבדיל אותה ממקרים אחרים, הפוגע זוכה לכינוי או לשם כלשהו, המקום מקבל כינוי וכך הלאה. אנחנו יוצרים לקסיקון כדי ליצור זיכרון חי כדי להשיב חיים לאזורים מתים בנפש.

התקיפה המינית מציפה את הנפש של הנפגע בתכנים מיניים אלימים

מתוך הקשר בין מין ואלימות ומתוך הלגיטימציה של גברים לדבר על מין ומתוך חוסר היכולת לחשוב ולדמיין אינטימיות וקרבה שאינן קשורות במיניות אלימה, נמצא פעמים רבות כי המטופלים באים עם תכנים מיניים רבים.

להלן ציטוט מתוך בלבול השפות בין שפת הילד לשפת המבוגר:

"הם (המבוגרים) מבלבלים בין משחקי ילדים לבין משאלותיו של מבוגר בשל מבחינה מינית, או מרשים לעצמם להיסחף באקטים מיניים בלי להתחשב בתוצאות. אונס ממשי של ילדות שבקושי יצאו משלב הינקות, אקטים מיניים דומים של נשים מבוגרות עם נערים, וגם אקטים כפויים בעלי אופי הומוסקסואלי, הם עניין יום-יומי". 1933

אני רוצה להציג את בלבול השפות בין שפת הילד לשפת המבוגר באופן כזה: שפת המבוגר, שפה של תשוקה וכוח הנכפית באופן אלים על הילד, הופכת להיות השפה היחידה האפשרית עבור הנפגע כי שפת הילד מזוהה עם אינטימיות, רוך, קרבה, חולשה והזדקקות, שאין אפשרות לחשוב אותם ולדמיין אותם. חוסר האפשרות נובע מכך שחוויות אלו מקושרות אסוציאטיבית לפגיעה ולאלימות ומכאן לכאב נפשי. שפת הילד נמחקת ושפת המבוגר תופשת את מקומה ומנסה להביע בעזרת מיניות צרכים של קרבה, תלות, אמון, רוך ואהבה. כך הנפגע אינו מחפש אינטימיות, אלא מיניות, לא רוצה חיבוק, אלא זיון, ולא מחפש ביטחון אלא שליטה אומניפוטנטית ממכרת וחולפת. דוגמאות לכך הן ריבוי פעילות מינית לא מובחנת וללא תחושת סיפוק ורוגע.

חדר הטיפולים מוצף מיניות שהיא לרוב טכנית, קונקרטית ומתה. הקאונטר-טראנספרנס העולה אצלי פעמים רבות הוא של שעמום, של החמצה ושל חיפוש המטבע רחוק מאוד מהפנס, כאילו המטופל מחפש משהו בשפה שאינה מתאימה. תחושות דומות עולות כאשר המטופל מנותק רגשית. כאן במקום בלבול שפות נמצא היעדר שפה ואילמות. האילמות יכולה להופיע דרך שתיקה, אך גם דרך אינטלקטואליזציה, עוד משהו שגברים טובים בו, ודרך הכחשה והפחתת ערך: "לא קרה לי כלום" או: "זה לא היה כל כך נורא".

קאונטר-טראנספרנס נוסף הוא של כאב סביב תחושה של אלימות מינית או אחרת המופנית כלפיי. בהזדהות ההשלכתית מצאתי את עצמי מרגיש מבוזה, מחולל ודוחה, כאילו משהו מגעיל, שרידי זרע, לכלוך, ריח של טחב דבקו בי. לדוגמה, מטופל שבכל פעם שהרגיש שאני מנסה להתקרב אליו בדבריי, זעק: "אולי תמצוץ לי ונגמור עניין!!!"

ההתנהגות של המטפל בחדר צריכה להיות בעיקר סבלנית וסובלנית לתכנים האלה. גברים, מין ואלימות הנו שילוש קדוש בחברה שלנו. גברים מצופים להיות מיניים ואלימים כדי להיקרא גברים. הנורמה הזאת כמעט ולא מאפשרת לגבר לבטא רוך, הזדקקות וצורך באינטימיות. גברים  – וגברים נפגעים בעיקר  – מפחדים להביא את חולשתם לחדר הטיפולים. על כן ינהגו פעמים רבות כהיפר-גבריים, מה שמכסה על קושי בדיבור אישי, אינטימי, רגיש ופגיע יותר.

לדוגמה: מטופל מספר לי באריכות איך שכב עם חמש נשים שונות במהלך סוף השבוע. לאחר שהוא מסיים לספר הוא שואל אותי, כאילו קרא את ספרי הפסיכולוגיה, אם יש לי משהו לאכול. חמש נשים ועדיין רעב, אני עונה. מאחורי הכיבושים הסתתר רעב אחֵר שלא ניתן להשביעו בעזרת כיבוש, אך דרך אחרת להשביעו חסומה.

הפגיעה המינית מבלבלת את הזהות המגדרית ואת האוריינטציה המינית

אם עליי להצביע על סימן מרכזי אחד שמבדיל פגיעה מינית של גבר מכל פגיעה אחרת, זהו הסימן. גברים נפגעים סובלים מאוד מבלבול בזהות המגדרית שלהם, כלומר הם אינם בטוחים בגבריות שלהם, ומבלבול באוריינטציה המינית שלהם, כלומר הם אינם בטוחים לגבי מושא התשוקה שלהם, האם הוא גבר או אישה.

להלן כמה נתונים בנושא:

  • מאיירס (Myers, 12) בדק קשיים בהגדרת הזהות המגדרית ובבחירת המושא המיני אצל 13 גברים שנאנסו בהיותם ילדים; הוא מצא קושי בהגדרת הזהות המגדרית אצל כל ה- 13,  ובלבול בבחירת המושא המיני אצל 9 מהגברים.
  • דימוק (Dimock, 15) מצא בלבול בהגדרת הזהות הגברית אצל 16 מתוך 25 גברים נפגעים, וכולם קיימו יחסי מין עם בני המין ההפוך מבחירת המושא שהצהירו עליו. גברים אלה גם התקשו בקביעת מינו של המושא המיני המועדף עליהם.
  • פינקלהור, שפרסם מספר מחקרים בנושא, מצא כי גברים שעברו תקיפה מינית מעורבים יותר בפעילות הומוסקסואלית מגברים שלא עברו תקיפה מינית. מחקר נוסף הראה כי גברים שעברו תקיפה מינית על ידי גברים נוטים להומוסקסואליות יותר מאשר גברים שהותקפו על ידי נשים (23).

הפגיעה המינית אינה משנה את הזהות המגדרית ואת האוריינטציה המינית של הנפגע. היא מערערת אותן מאוד ומובילה לתקופה ארוכה של ניסיונות למצוא את הזהויות האלה. אנו נדרשים למצוא יחד עם המטופל זהות שהייתה והתערערה, או להמציא יחד איתו זהות שהפגיעה המינית הרסה את עצם כינונה. אם לחזור לביון ולאוגדן  – על הנפגע, בעזרת המטפל, לחלום ביחד את זהותו.

בלבול באוריינטציה

הנפגע שואל את עצמו "למה זה קרה דווקא לי?", והתשובה המתבקשת היא שהוא הזמין את זה או שהפוגע ראה עליו משהו שלא היה ידוע אפילו לו. באחת הקבוצות פנה אחד המשתתפים אל משתתף אחר ושאל אותו: "תגיד לי, אתה הומו, האם אתה – כהומו  – יכול לזהות אם גם אני הומו?" זה היה ניסיון נואש שלו להמשיג ולהבין בעזרת אדם אחר  – מי הוא? ולמי הוא נמשך? דבר שהפגיעה המינית בלבלה באופן קשה מאוד.

בלבול בזהות המגדרית

גברים נפגעים לא ימהרו להגדיר את עצמם כגברים. הם יגדירו את עצמם כלא-גבריים, כגברים נשיים, כישויות נטולות מגדר ויתנגדו פעמים רבות לעצם הצורך לענות על השאלה לאיזה מגדר הם רואים את עצמם שייכים. תחושת הגבריות שלהם נפגעה כי "גבר לא אמור להיאנס, ואם רק היה גבר אמיתי היה מצליח להוציא את עצמו מהסיטואציה שנכפתה עליו". ועליהם לנסות ולמצוא אותה ולהמציא אותה מחדש בעזרת הטיפול.

הבלבול בזהות ובאוריינטציה יוצר אצל המטופל:

  1. ניסיונות מיניים עם גברים ונשים מחוץ לחדר. אין לבלבל ניסיונות אלו בחופש מיני או בהתנהגות בי-סקסואלית או קווירית. הנפגע מתנסה נואשות כדי למצוא את עצמו. זהו אינו חיפוש המלווה בעונג או חגיגת זהויות אלא במצוקה רבה.
  2. חרדה הקשורה להיעדר הזהות.
  3. חשיבה אובססיבית לגבי הנושאים האלה.
  4. חוסר ביטחון, תחושה של פגימות נרקיסיסטית ושל שיגעון.
    הבלבול בזהות ובאוריינטציה יוצר בטיפול:
  5. השלכות של זהות ואוריינטציה על המטפל.
  6. עיסוק יתר בנושא כהגנה מהתמודדות עם אלמנטים שונים אחרים הקשורים לפגיעה המינית.
    כאמור, לא אעסוק בכל אלה לעומק בהרצאה זאת.

חשוב לי לחלץ מספר מחשבות לגבי איך עלינו להיות בחדר עם הנפגע הסובל מהבלבול שציינתי:

  1. ואולי הבנאלי מכולם, עלינו לאפשר לתהליך רכישת הזהות להתבצע. אין לנו באמת מושג לגבי הזהות והאוריינטציה של המטופל, וגם אם יש לנו, עלינו לחכות שיגלה אותן בכוחות עצמו. הקושי הגדול הוא בליווי בדרך החתחתים של גילוי זה ובעיקר בהתמודדות עם הסכנה לחזרה על הפגיעה המינית.
  2. עלינו לעמוד בהשלכות של המטופל עלינו. המטופל מזהה התנהגות שלנו כהומוסקסואלית, או כלא -גברית ובודק דרכנו את תחושותיו לגבי הזהויות הללו. המטופל משתמש בנו כדי לדעת מי הוא על ידי כך שהוא משליך עלינו זהויות מסוימות ובודק בעזרתנו את הרגשתו כלפיהן. עלינו לאפשר למטופל לעשות זאת, כלומר לא להפגיש אותו עם מציאות כזאת או אחרת הקשורה לזהות שלנו, לדוגמה: "אני לא מה שאתה חושב שאני או אני כן מה שאתה חושב שאני".
    – כאשר המטפלת היא אישה, ההשלכות יכולות להיראות מעט אחרת. במקום שהמטופל יחשוב שהמטפל הוא הומו או לא- גברי או גברי, המטופל יכול להניח כי המטפלת חושבת שזהותו היא כזאת או אחרת ולדמיין את הרגשתה/הרגשתו כלפי הזהות הזאת.
  3. עלינו לנסות ולבדוק במידת האפשר מה באירוע של הפגיעה המינית גרם לבלבול בזהות ובאוריינטציה.
    – האם הייתה הנאה כתוצאה מגירוי פיזיולוגי.
    – האם הנפגע הרגיש שהוא רוצה את זה משום שהוא המשיך להיפגע פעם אחר פעם מבלי שעשה משהו כדי להפסיק את הפגיעה?
    – האם לא ניסה להתנגד מספיק ולכן הוא לא גבר, כי גבר אמיתי היה מתנגד? האם ידע שזה אונס??

בירור מעמיק של הסיטואציה של הפגיעה יכול לזרות אור על סיבת הבלבול ולעשות קצת סדר בתוך הכאוס והיעדר החשיבה הנמצא שם.

בירור האירוע הטראומטי

ברצוני להתייחס באופן מיוחד לצורך ולקושי לברר מה אירע בסיטואציה האלימה של האונס. הקושי שלנו לשאול שאלות על האירועים הטראומטיים של הפגיעה המינית נובע מכך שפעמים רבות אנו מרגישים כפוגעים בעצמנו כאשר אנו שואלים את השאלות האלה. הפחד לשאול פן נפגע שנית מגביל אותנו ועוצר בעדנו מלבדוק מה באמת היה שם. חשוב לברר מה היה באירועים הקשים כדי שנוכל להיות באמת יחד עם המטופל ולעזור לו לעבד את האירועים בעזרתנו. עוד חשוב לבדוק מה אירע עקב מספר תופעות הייחודיות לאונס גברים:

– האחת היא כי הנפגע יכול להיות זה אשר היה פסיבי באקט של מין אוראלי וחווה בעצם הנאה הממוקדת באיבר המין שלו, ועדיין היה האירוע אירוע של תקיפה מינית ואונס בכפייה.

– סוג אחר של אירועים שנתקלתי בהם הוא אירועים שבהם אמר הפוגע לנפגע: "עכשיו תעשה לי מה שעשיתי לך!" וכאשר עשה הנפגע את שהיה חייב לעשות, הרגיש גירוי מיני. מה שמשותף לשני האירועים האלה הוא העובדה שהנפגע הרגיש גירוי מיני ושגופו של הפוגע גרם לו עונג. המצבים האלה מבלבלים מאוד את הנפגע ומשפיעים על האופן שבו הוא חווה את האונס.

אימוץ זהות גברית סטריאוטיפית

משום שהפגיעה המינית נעשית על ידי גבר, קשה לנפגע להזדהות ולהפנים דמות גברית. הדמות הגברית שאיתה הוא אמור להזדהות נצבעת פעמים רבות עקב הפגיעה המינית בצבעי הגבר התוקפן ואז להיות גבר מקבל את המשמעות של "להיות גבר תוקפן" – גבר שאיתו הנפגע אינו רוצה להזדהות כמובן. הנפגע אינו יכול לחלום את זהותו הגברית עקב הפגיעה שעבר. לכן במקום הזדהות והפנמה של זהות גברית אנו מוצאים חיקוי של דמות גברית סטריאוטיפית. הגבר מוצא את עצמו משועבד לפעילויות שאמורות לספק לו את הזהות החסרה וכך הוא נידון למשוואה שבה להיות גבר פירושו לעשות דברים ולהתנהג כמו גבר. פעילויות סטריאוטיפיות אלו כוללות:

  • ספורט אתגרי. מטופלים רבים דיווחו על רכיבה על אופנועים או מכוניות תוך סיכון רב לעצמם ולאחרים. מטופלים אחרים דיווחו על פעילות גופנית מאתגרת ולפעמים אפילו קאונטר-פובית.
  • ‏ה"מפרנס" – וורקוהוליות. מטופלים שראו את עצמם אך ורק כמפרנסים את משפחתם והשתמשו בעבודתם כמגן מפני קרבה ואינטימיות.
  • סקס לא מובחן.
  • אלימות כלפי נשים.
  • עבריינות. לא מזמן הופנה אליי מטופל דרך עורך הדין שלו שהיה מספיק רגיש לאתר את הקורבן בתוך מסכת העבירות שביצע המטופל.
  • התמכרויות לסמים, הימורים וכדומה.

כל אלה ואחרות הן התנהגויות מפצות, משלימות ומחליפות, הבאות במקום שבו האדם אינו יכול לדמיין ולחשוב את זהותו המגדרית עקב הטראומה המינית שעבר.

הפגיעה המינית היא טראומה היוצרת חרדה מהישנות של הטראומה בחדר הטיפולים

אפשר לומר כי כל טראומה יוצרת חרדה מפני הישנותה באופן כזה או אחר. הטראומה של הנפגע יוצרת חרדה כי ייפגע שוב. חרדה זאת מונעת ממנו להיעזר במְכל של המטפל לצורך הכלה ועיבוד של התחושות והרגשות שאותם הוא עדיין אינו יכול לעבד בכוחות עצמו. הפגיעה שממנה הוא חרד קשורה באקט אלים וחודרני ויכולה לקבל ביטויים שונים בחדר הטיפולים ולאו דווקא סביב תכנים מיניים.

כל גבר שעבר פגיעה מינית מביא לחדר הטיפולים את הפחד מפני פגיעה חוזרת במהלך הטיפול. עלינו להיות ערים לפוטנציאל הפוגעני שאנו מהווים עבור המטופל או המטופלת. הרעיון כי המטפל הוא דמות מיטיבה ממש אינו מובן מאליו למטופלים האלה, בעיקר בשלב הראשוני של הטיפול.

לא פעם שמעתי מטופלים המתייחסים לפירושיי כאקט אלים וחודרני. התייחסותם של המטופלים אל פרשנויותיי כאלימות הביאה לכך שאחשוב ואנסה ליישם דרך תקשורת רכה ככל האפשר.

הצד המְרַצֶה:

גרטנר ואחרים הזכירו את הצד המרצה של גברים נפגעי תקיפה מינית. ברצוני להביא את דבריו של פררו ולהזהיר מתנודתיות המוכרת לכם בוודאי מחדר הטיפולים, בין הגבר המרצה לגבר הזועם. הגבר הזועם שנתפס פעמים רבות כ"אני האמיתי" עקב עוצמתו, אינו יותר מאשר הצד השני של אותה המטבע. לאחר שנראה כי הושגה התקדמות והמטופל מצליח להביע את תסכולו וכעסו, אנו מגלים כי החליף אדון אחד באחר ובמקום לרצות את האחר הוא מרצה אותנו. ברצוננו לכוון למרחב שהוא בין ריצוי ובין זעם, מרחב ביניים שבו מתנהלת תקשורת בין-אישית שאינה מוחקת לא את האני ולא את האחר.

נפגעים שפגעו

אי אפשר לעבוד עם נפגעי תקיפה מינית בלי להתייחס לעובדה המצערת כל כך שחלק מהנפגעים גם פגעו באחרים. ההסבר לכך הוא הצורך בחוויה שבה יהיה הנפגע בעמדה של כוח. שחזור של האונס, הפעם מהצד של החזק. מתוך כפיית החזרה מוצא את עצמו הנפגע מזמן לעצמו אירועים שבהם הוא תוקף אחרים, תמיד חלשים ממנו וחסרי מגן.

הדרך שבא אני מבין את האירועים האלה היא שאותם נפגעים למדו על בשרם שחום, אהבה, קרבה ורוגע, מושגים דרך כפייה ומניפולציה. הדרך שלהם להגשים עבור עצמם את שהם כל כך צריכים וחסר להם היא אותה הדרך שבה הם סיפקו צורך זה או אחר אצל המבוגר שפגע בהם. נפגעים מרגישים "משומשים" – אנשים שהשתמשו בהם לסיפוק צרכים כאלה ואחרים. באותו האופן הם "משתמשים" באחרים לצורך סיפוק צורכיהם. מדוע נפגע אחד פוגע באחרים ואחר לא?

מניסיוני, נפגעים שפגעו יספרו על כך רק לאחר שנבנה אמון ראשוני איתם והם מרגישים בטוחים לספר זאת. הם יביאו את סיפור פגיעתם באחרים יחד עם תחושת אשמה שלפעמים תהיה חזקה יותר מתחושת הכאב שיביאו. הם יבקשו דרך לסליחה, בדרך כלל מעצמם, אבל דרך המטפל או דרך אלה שפגעו בהם. אי אפשר להפריד בין הצד הפוגע לצד הנפגע, אף על פי שהפרדה כזאת מתרחשת אצל הנפגע. חלק גדול מהעבודה הטיפולית בשלב הזה הוא לנסות וליצור אינטגרציה בין שני החלקים, הקורבן והתוקפן.

סיכום

תיארתי את הקושי של גברים נפגעי אונס לחלום את עצמם אל תוך החיים, אל תוך החיות. הראיתי אופנים, נגזרות של הפגיעה המינית, שבהם מתמודדים הנפגעים עם חוסר יכולתם לחלום ולחשוב את עצמם בכל הקשור לרגשות ותחושות הקשורים לאירועים הטראומטיים שעברו, וניסיתי להביא מניסיוני ולתת "עייצס", שמי ייתן ויעזרו לנו בעבודתנו עם גברים נפגעי תקיפה מינית.