רני לוי
רני לוי
עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות מוסמך

על כלל ההינזרות בטיפול הנפשי

מאמר זה פורסם באתר nrg ב-9 באפריל 2008 תחת השם "בלי נגיעה אחת רכה"

לא מזמן סיימתי טיפול בן כמה שנים באישה, לאחר ששנינו הגענו למסקנה שהגיע הזמן לאפשר לה לפרוש כנפיים ולהתנסות בחיים ללא טיפול. על הסוף דיברנו במשך כמה חודשים, ופגישת הפרידה היתה מרגשת במיוחד.

הקשר הרגשי שנוצר בינינו והתהליך אותו היא עברה במהלך השנים האחרונות זכו להתבוננות משותפת אחרונה. "אני רוצה לחבק אותך", היא אמרה. אני לא הסכמתי. ידעתי שהיא זקוקה לחיבוק ושזהו חיבוק המסמל את הקשר שלנו, אבל נרתעתי. היא התאכזבה מעט, אבל הרגשתי גם הקלה בתגובתה: "כן, זה אסור אצלכם, אני יודעת". הייתה לה (לי או לה?) הרגשה שאמרה זאת רק בגלל שידעה שלא אחבק אותה.

בניגוד לשיטות כמו פסיכודרמה או טיפול בתנועה, בטיפול הנפשי, בפסיכותרפיה, חל איסור על מגע בין המטפל/ת למטופל/ת. למה? מדוע כל כך חשוב לא לגעת? ומה אם המטופל זקוק לטפיחה על השכם, חיבוק, או שפשוט יחזיקו לו את היד?

הכל התחיל בפרויד

את כלל ההינזרות ממגע ניסח פרויד, כבר בתחילת דרכו כהוגה הפסיכואנליזה. הכלל פותח על ידיו בהדרגה; בהתחלה הוא אסר על מטופלות לחבקו ולנשקו כהכרת תודה על שסייע להן. לאחר מכן הפסיק, למרות היותו רופא, לבדוק את האזורים הכואבים אצלן.

בטכניקה שפיתח בתחילת דרכו עוד לפני המצאת הפסיכואנליזה, הוא הזמין את מטופליו להעלות כל רגש, תמונה, או מחשבה העולה על רוחם. אם לא עלה דבר בדעתם,

הוא הניח את ידו על מצחם והצהיר כי הרמת היד תביא להופעת הדימויים המבוקשים שהודחקו. לאחר מכן, שינה פרויד את הטכניקה והפסיק להניח את היד על המצח. משנת 1900, החליפה המילה את המגע, והבחינה של הדברים הפכה לסימלית ומנטלית, לא פיזית.

מגע מתקשר אצלנו לשלוש סוגיות עיקריות:
א. המגע כפיתוי המיני.
ב. המגע כדרך טיפול בגופנו.
ג. המגע כאופן חקירה על ידי חוש המישוש.

פיתוי מיני כאיום

הסיבה הראשונה לאיסור המגע היא החשש לאירוטיזציה של הקשר הטיפולי. הקשר הטיפולי הוא קשר טעון ברגשות והמטופל, שלא כמו המטפל, חשוף בו רגשית במידה רבה יותר מאשר במקומות אחרים. במקרים רבים, ההפרדה בין תחושות מיניות לבין תחושות של אהבה וחיבה אינה ברורה, ואנשים נוהגים לפרש את החברי והאינטימי כמיני.

עולם הפנטזיות המיניות שלנו, שרק בחלקו מודע לנו, נוכח גם הוא בזמן התקשורת הרגשית. קל לנו להרגיש פתאום מפותים מינית. פיתוי מיני מהווה איום אנושי עבור כולנו, וחרדת הפיתוי היא החרדה שמישהו שאמור לשמור עלינו, יעבור את הגבול ויפתה או ינצל אותנו. חוק איסור גילוי-העריות מקבע בתרבות את אותו גבול, שעליו יש לשמור. איסור המגע בטיפול שומר מפני הפנטזיות המציפות ומעוררות החרדה ומאפשר התבוננות וחקירה שלהן בתוך מרחב בטוח.

מגע אינטימי שאינו מיני מתרחש בטיפולים אלטרנטיביים, ביוגה, וכן על ידי רופא בשעת בדיקה גופנית. אפשר לשאול מדוע המצב הטיפולי הוא שונה, והתשובה היא שמה שהופך את הסיטואציה הטיפולית למורכבת יותר הוא האינטנסיביות של הקשר והיות המטפל דמות מיטיבה שיש עימה קשר ארוך טווח.

מטבע הדברים, דמות כזו מעוררת כמיהה, הזדקקות, וצרכים ראשוניים שבחלקם הגדול הם גופניים, כגון הצורך במגע מרגיע. הצרכים הראשוניים של המטופל, יחד עם הפנטזיות שלו והרקע המגעי שאיתו הגיע לטיפול, יכולים לגרום לו לפרש את המגע של המטפל באופן מיני גם אם לא היה כזה. מקרה כזה יכול להיות טראומטי עבור המטופל. על כן, מתוך הגנה על הסיטואציה הטיפולית, יש להימנע ממגע.

סיבות לאיסור

איסור המגע בטיפול הנפשי מחייב את תיעול המגע, הפעולה, לכדי דיבור. כאשר האדם אינו יכול לפעול בעזרת הידיים הוא חייב לדבר, לחשוב, למצוא את המילים בכדי להסביר לו ולאחרים את צרכיו המיניים והתוקפניים, את צרכי הטיפול בו וכן את סקרנותו. על כן, האיסור על מגע הוא גורם ראשוני במעבר מביטוי דחפי ואימפולסיבי לחשיבה.

איסור המגע מפגיש אותנו עם היותנו מופרדים ונפרדים. התינוק, אשר מתחיל כחלק מגופה של האם, עובר בהדרגה להיות נפרד ממנה. מיצור מחובק ומעורסל, נוגע וננגע על-ידי אימו, הוא הופך אט אט לנפרד. האדם נע כל חייו בין חווית הביחד לבין חווית הלבד. שני המצבים האלו נחווים כ"מסוכנים" לנפש האדם. מצד אחד, אורבת הסכנה להיעלם בתוך האחר, ומהצד השני, יש סכנת בדידות מכאיבה. בתוך הטיפול, עקב היעדר המגע, נפגש האדם עם הקושי בהיותו אדם נפרד, ועם הצורך שלו בקשר.

האיסור על מגע בטיפול מפגיש אותנו ומסמל עבורנו את היותנו יצורים חושבים.המחשבה נמצאת בין המעשה לבין הדיבור. כאשר איננו יכולים לגעת ולעשות – עלינו לחשוב. כאשר תינוק זקוק לדבר מה (אוכל, שתיה, מגע), והדבר איננו, נוצרת אצלו אשליה, ייצוג של הדבר, שהופך למחשבה. מחשבה היא היכולת המורכבת שלנו לקשר בין ייצוגים שונים הנמצאים בנו לבין התחושות והרגשות שהם מעלים.

יש גם יוצאים מהכלל

האיסור על מגע בטיפול מפגיש אותנו ומסמל עבורנו את הגבולות שלנו. הוא עוצר את דחף ההשתלטות שלנו. הוא אומר לנו בעצם: "לא בהכל מותר לך לגעת, לא הכל הוא בתחום העיצוב שלך".

איסור המגע הוא הדדי ובכך שומר ומגן על המטופל. לא רק שלמטופל אסור לגעת במטפל, אלא גם להפך. האיסור על הנגיעה במטופל מהווה גורם חשוב מאד בתהליך רכישת האמון של המטופל במטפל. הביטחון שכאן לא יהיה מגע, בין אם מכאיב, מגרה, מיני, מעניש, אלים או אחר – שומר על המטופל ועל בטחונו בחדר הטיפולים.

במקרים שבהם הכלל הזה מופר ויש מגע בין המטפל למטופל\ת, התוצאות יהיו בדרך כלל טראומטיות למטופל\ת. כלל איסור המגע מסמן עבור המטפל את המוגבלות שלו עצמו. החוק מסמל את זה שהוא בעצמו לא כל־יכול ושיש משהו גדול וחזק וקובע ממנו, חוק חיצוני ששומר עליו ועל המטופלים שלו.

כמובן שלכלל יש יוצאים מן הכלל. כך, למשל, עם מטופל שמתקשה לקום או לשבת עקב מוגבלות פיזית וזקוק לעזרה, או כשמתקיים מנהג ללחוץ יד ביציאה או בכניסה לחדר הטיפולים, אף על פי שיש מטופלים שלא יעשו גם את זה. יוצאים נוספים מן הכלל הם מצבי רגרסיה עמוקים, בהם זקוק המטופל למגע כדי להרגיש את נוכחותו של המטפל.

לסיכום, האיסור על מגע יוצר משמעויות ומעלה על פני השטח צרכים, תשוקות ופנטזיות לא מודעות המשפיעים על האדם, ובמהלך הטיפול נעשה ניסיון לברר אותם.