רני לוי
רני לוי
עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות מוסמך

על כלל האנונימיות בטיפול נפשי

מאמר זה פורסם באתר nrg ב-7 במאי 2008 תחת השם "מסתפק בצרות שלי, תודה"

לא מזמן סיפרה לי חברה מטפלת שבחתונה אליה הוזמנה נכח מטופל שלה. היא לא ידעה מה לעשות – ללכת או להישאר? איך היא תוכל להנות כשאדם שמכיר אותה בצורה כל כך ייחודית צופה בה? האם הנוכחות שלה מפריעה לו, ואיך הוא יכול להתנהג בחופשיות כשהיא לידו?

אירועים כאלה, בהם מתרחשת פריצה באנונימיות של המטפל, קורים פעמים רבות. גילויים על עולמו הפרטי של המטפל מזעזעים את הקשר הטיפולי, אך אם יודעים להתגבר על הזעזוע הקשר יכול דווקא להתחזק.

כלל האנונימיות בטיפול נפשי אומר שעל המטפל להשתדל להשאיר ככל הניתן את עצמו, את עולמו הפרטי ואת חייו מחוץ לקשר הטיפולי עם מטופליו. המטפל אינו חושף את עצמו בפני המטופל, כולל פרטים ביוגרפיים על חייו, ניסיונו האישי, בעיותיו או דעותיו.

המטפל לחלוטין "נמצא שם" עבור המטופל, והאנונימיות הזו היא חלק מצמצומו של המטפל לכדי קיום מינימלי, על מנת לפנות מקום.

כמובן, זהו כלל ברזל אידיאלי שאנו רק מנסים להגשימו, ובפועל לעיתים נחשפים פרטים כאלו ואחרים על המטפל, אם בכוונה ובצורה מחושבת ומנומקת שנועדה לעזור למטופל, ואם במקרה – באופן לא צפוי ומפתיע.

דמות בדיונית

כדי להבין מדוע על המטפל להישאר אנונימי, תחילה יש להפנים את הרעיון המרכזי של טיפול נפשי פסיכודינמי. הטיפול הזה מבוסס על קשר בין שני בני אדם, ועל האפשרות לחקור במשותף את הקשר הזה ולהבין משהו מתוך החקירה הזו על עולמו הפנימי של המטופל, ובכך לגרום לשינוי מהותי.

כדי לבנות קשר אותו ניתן לחקור ודרכו להבין משהו על המטופל, רצוי שצד אחד יישאר אנונימי ולא ישפיע בעצם היותו מי שהוא על היווצרות הקשר.

גם עיקרון החזרה משפיע על הצורך באנונימיות של המטפל. לפי עיקרון זה, אנו נוטים לשחזר את מערכות היחסים המקוריות הראשוניות שלנו עם הדמויות המשמעותיות בחיינו גם מול אחרים וגם מול עצמנו לאורך כל חיינו. לכן, בטיפול עלינו לחשוף את הקווים המרכזיים ולהראות אותם למטופל כדי שיהיה מודע להם, ובכך לעורר שינוי.

העובדה שהמטופל אינו יודע עלי דבר, שאני סוג של קיר חלק עבורו, עוזרת לו לבנות דמות בדיונית הנשענת על יסודות כאלה ואחרים בעבר שלו. הדמות הזאת שאני כמטפל, בין אם ארצה או לא ארצה, מגלם עבורו, היא המקבילה לדמות ההורית או המשמעותית מעברו.

זהות נזילה

ביום עבודה אחד הזהות שלי משתנה כמה פעמים, בהתאם למטופל שיושב מולי ולסוג ההשלכות שהוא משליך עלי. בשעה אחת אני אדם מבוגר, טוב ובעל ניסיון רב בחיים שיכול לעזור למטופל ובשעה הבאה אני אדם איום ונורא שיכול לפגוע במטופל אחר.

מול אדם מסוים אני אדם אמיד ובעל אמצעים ושעה לאחר מכן החדר שלי מראה לאדם אחר באיזה קשיים כלכלים אני נמצא. כמובן שאלו המצאות הקשורות לעולמם הפנימי של המטופלים ולא אליי או אל מצבי. תפקידי הוא לזהות מי אני עבורו ואיך הוא משתמש בי כרגע בקשר בינינו וגם להגיד לו משהו על זה. ככל שיידע פחות יוכל לבנות עלי יותר ויותר מפרי דמיונו מבלי שאני אפריע.

אמר לי מטופל: "אתמול בערב ראיתי אותך הולך ברחוב. ידעתי שזה יקרה פעם, אבל בכל זאת זה הפתיע אותי. איכשהו לא רציתי לדעת שיש לך קיום מחוץ לחדר הזה. מבחינתי אתה חי כאן כל הזמן ומחכה לי שאבוא לשיחות שלנו. אין לך חיים פרטיים ואני לא רוצה שיהיו לך. יש לי מספיק צרות משלי ואני לא צריך את החיים שלך כאן שבטח גם הם יהפכו להיות הצרות שלי כמו שאני עושה עם החיים של כל אחד אחר".

שאלות חטטניות

למי שלא היה בטיפול להבין עד כמה העניין הזה חזק ומשמעותי עבור המטופלים. במשך היום אנו יודעים כל כך הרבה על האנשים שאיתם אנחנו בקשר. אנו חייבים להתחשב בהם, לשמור על הקשר איתם, אנחנו מתרחקים מעצמנו למענם כדי שיאהבו אותנו ויעזרו לנו, ואנחנו מתרחקים ממי שמסוכן לנו ומתקרבים לאלה שלטובתנו. במערכת הטיפולים בונה אדם את הקשר לחלוטין על יסוד קשרים מעברו, מבלי שיצטרך להגביל את עצמו מתוך נוכחות השני.

מטופלים מנסים כל הזמן לדעת משהו על המטפלים שלהם. להוריד אותם מכיסא המטפלים למקום קרוב ונוח יותר. כל אחד סקרן לדעת משהו על האדם שיודע עליו יותר מכל אחד אחר. לפעמים לא משנה מה, העיקר לדעת, כדי לצמצם את הפער המאיים. אם אני, המטפל, יודע כל כך הרבה, אולי אשתמש בידע זה נגד המטופל? עצם העובדה שאני יודע והוא לא, מרגישה לא הוגנת, כאילו יחסי הכוחות אינם שווים.

יש שאלות שנועדו לאשרר את זה שהמטפל יודע על מה האדם השני מדבר, כאילו אם לא הייתי בסין לא אוכל להבין זרות מהי, או אם לא נתקעתי אף פעם בפקק בחזרה המצפון ביום שבת בערב אני לא אוכל להבין תסכול מהו. ויש שאלות חטטניות או סקרניות. כמו בכל דבר בטיפול, חשוב יותר להבין מה עומד מאחורי הדבר מאשר לספק אותו עצמו.

חיוך של מבוכה

כלל האנונימיות נשבר פעמים רבות בצורה מפתיעה. בקרב המטפלים נשמעו כבר סיפורים רבים ומגוונים על פגישות מקריות עם מטופליהם: בתור בבית מרקחת, בחופשה בסיני, במסיבה, בחדר כושר ואף ביציאה מהבריכה כאשר הם נוטפים מים ורועדים מקור, לא בדיוק המצב הרגיל בין מטפל למטופל.

האנונימיות נפגעת גם בצורות אחרות. הריון של המטפלת מלמד את המטופלים שלה משהו על חייה הפרטיים. מאותו רגע היא חדלה להיות מה שחשבו שהיא, ומימדים כגון אימהות ומיניות הופכים להיות חלק ממנה. מטפלים נחשפים גם כאשר הם כותבים ומפרסמים בכתבי עת ובמקומות ציבוריים, כגון כאן באתר זה. מטפלים נחשפים כשהם מרצים בפני קהל רחב או בפני אנשי מקצוע. כל הדברים האלו יכולים לשנות ולעצב מחדש את מסכי ההשלכות שיש למטופלים על מטפליהם ולהשפיע על הטיפול.

מה עושים כאשר מתרחש דבר כזה? מחייכים במבוכה, אומרים שלום, או מתעלמים בהתאם למצב ולסוג הקשר הטיפולי. בכל מקרה מדברים על זה בפגישה הבאה ומנסים להבין איך אותה פריצה של מסגרת השפיעה על המטופל. בדרך כלל ניתן להתגבר על הפלישה המסיבית לעולם הסגור של הקשר הטיפולי.