רני לוי
רני לוי
עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות מוסמך

סקירת הספר A Beam of Intense Darkness/James S. Grotstein

מאמר זה פורסם ב"שיחות" כ"ד, חוב' 3, יולי 2010

beam-of

A Beam of Intense Darkness
James S. Grotstein
Karnac Books, London, 2007; 382 pp

ספרו של גרוטשטיין נפתח בתיאור רגע מיוחד מתוך האנליזה שעבר המחבר על ידי ביון. ביון קם ממושבו הוציא ספר המכיל את ההתכתבות בין פרויד ללו אנדראס סלומה וקרא תוך שהוא מתרגם מהמקור בגרמנית:

"When conducting an analysis, one must cast a beam of intense darkness so that something which has hitherto been obscured by the glare of the illumination can glitter all the more in the darkness" (p. 1)

(בשעת עריכת אנליזה, עלינו להשליך קרן של אור שחורה אשר בעזרתה מה שטושטש עד כה על ידי האור ינצנץ בחשכה)

מתוך ציטוט זה נבחר שם הספר, שניתן לתרגמו כ"קרן אור שחורה", שם הולם לביון המאוחר, עמו נפגש גרוטשטיין כאנליזנד בשנות השבעים בלוס-אנג'לס ובו ראה הוגה גאון ומורה דרך . במקום אחר(1) מסביר ביון כי האור הרב של הידע והתיאוריה חוסמים אותנו מלראות את האובייקט האנליטי, את אותו חומר סמוי הקשור למטופל ונעלם מעינינו. דווקא על-ידי החשכת האור הגדול של הידע, הזיכרון והתשוקה נוכל להבחין באותו אובייקט אשר יאיר ויזהר בחשיכה.

הספר שלפנינו מוגדר על ידי המחבר כיומן הקריאה האישי שלו בכתבי ביון . מטרתו היא להביא את תורתו של ביון באופן ברור ומעוכל יותר לקהל המטפלים הרחב. גרוטשטיין אומר כי הוא חלם את כתבי ביון ולפנינו התוצאה של חלום זה (עמ' 7) .

זהו אינו ספר מבואי לתורתו של ביון. מי שמחפש ספר כזה טוב לו שיתחיל בספרם של הסמיגטונים (2) אשר מתאר את מכלול תורתו של ביון בצורה ברורה ובסיסית יותר. ספר זה מנסה להציג מספר רב של זוויות ראייה, ממישורים שונים, תורתו של ביון. כך מציע אני לקרוא בו וכך אציג אותו כאן. לפנינו פרקים העוסקים בביון האדם, האנליטיקאי והפילוסוף, פרקים העוסקים במונחים בסיסיים בתורתו של ביון, אשר אותם מרחיב ומפתח גרוטשטיין. פרקים נוספים עוסקים בספרים שכתב ביון. הפרקים המשמעותיים ביותר לדעתי הם אלו הנשענים על רעיונותיו של ביון ומתפתחים לכדי מאמרים נפרדים חשובים ומשמעותיים.

פרו (Ferro) כותב בסקירתו את הספר הזה (3), שכדי לתארו עליו לכתוב ספר נוסף, ובפראפרזה על בורחס הוא כותב כי אם יצייר מפה של הספר, כאילו היה מקום גיאוגרפי, תהיה המפה כגודל המקום עצמו. עוד הוא ממשיך ומצר על כך שהיקף הסקירה הנדרשת ממנו קטן מכפי שהיה רוצה ושהיה נחוץ לו. מכיוון שההיקף הנדרש ממני קטן אף יותר, אבחר מעט מכל אחד מסוגי הפרקים המופיעים בספר על-מנת לנסות להעביר משהו מהיקפו ומייחודו של הספר.

החלק העוסק בביון האדם, הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף תופס את פרקיו הראשונים של הספר. הפרקים דנים בשאלות: איזה מטפל היה ביון? איזה אדם הוא היה? וכן מציגים תמונה של חזונו, מורשתו, הטכניקה הטיפולית שפיתח וכן המטה-תיאוריה שלו. הפרק העוסק בביון האנליטיקאי מעניין במיוחד, שכן אנו קוראים בו על חוויות מתוך הטיפול של ביון בגרוטסטיין ומתוודעים לדיווח על כמה מההתערבויות הטיפוליות שבהם נקט ביון. גרוטסטיין מצרף לכל התערבות הגדרה קצרה כגון "התערבות קלייניאנית" או "התערבות ביוניאנית" ואף "התערבות מאד ביוניאנית". למשל, לאחר שאמר גרוטסטיין לביון כי הוא מוצא את הפירוש שלו כיפה מאד, עונה לו ביון:

“Yes, a beautiful interpretation, you say. The snag is that my ‘beautiful interpretation’ was made possible only by virtue of your ‘beautiful associations’. You were so keen on listening to me that you neglected listening to yourself speaking to me.” [Bionian interpretation] (P. 30)

(כן, פירוש יפה, אתה אומר. העניין הוא שה‘פירוש היפה‘ התאפשר הודות ל‘אסוציאציות היפות‘ שלך. היית כה נלהב להקשיב לי עד שזנחת את ההקשבה לעצמך מדבר איתי.)

התערבות זאת מדגישה את דרכו המיוחדת של ביון להתייחס לאידיאליזציה וכן את הדגש שלו על ההאזנה של המטופל לעצמו, על החוויה של המטופל את עצמו כמקשיב וכדובר בזמן התהליך הטיפולי.

לא רק המטפל אמור להקשיב לעולמו הפנימי ולהיות נאמן לו, אלא גם המטופל. על כן כאשר אמר לו גרוטשטיין: "I follow you” שפירושו "אני מבין אותך", אך גם "אני הולך בעקבותייך", ענה לו ביון: "Yes, I was afraid of that!” ("כן, מזה פחדתי!"). הפרושים המובאים חושפים, לצד נאמנות לפירוש הקלייניאני, גם אופן פירוש ייחודי המדגיש את העמימות המשאירה שאלה פתוחה תמיד וכן דגש על הרגע הנוכחי. כאשר לא שמע, או לא קלט, גרוטשטיין, את הפירוש שהציע ביון וביקש שיחזור עליו בשנית ענה לו ביון, כי אינו יכול לחזור על כך, שכן רגע הפירוש חלף, ושהם יתפסו אותו מאוחר יותר במורד הזרם באחד מגלגוליו (עמ' 29).

בין כל הפירושים וכנגד החזות המאיימת בעלת האיכויות הספינקסיות שבה מצטייר ביון בדרך כלל משתף אותנו גרוטשטיין גם בחוש ההומור האנגלי היבש והנפלא של ביון וכותב כי בעקבות תוכן בעל אופי מיני שהעלה ביחס להוריו, ענה לו ביון:

“The penis and the vagina are disgusting sexual organs! They deserve each other!” [Bionian] (P. 33)

("הפין והואגינה הם איברי מין דוחים! הם אכן ראויים זה לזו!")

בפרק החמישי העוסק במורשתו של ביון (Bion's legacy) אנו מוצאים דוגמא לדרך בה כתב גרוטשטיין את הספר כולו. הוא מביא את הרעיון של ביון, בדרך כלל מסכים עימו ואז מפתח אותו בדרכו המיוחדת. כך, כאשר הוא מסביר את רעיון פונקצית אלפא (α-function), הוא אומר כי ביון הדגיש כיצד האם מכילה (containing) ומעבדת בתוכה את חרדות התינוק, למשל חרדות המוות שלו, ועל-ידי כך היא מאפשרת לו להתמודד עם חרדות שאינו יכול להתמודד איתן בכוחות עצמו. בנוסף לכך היא גורמת לו, בסופו של דבר, להפנים את פונקצית אלפא עצמה ולהשתמש בה עבור עצמו. גרוטסטיין מסכים עם תיאור זה, אך מוסיף כי לדעתו, היכולת להתמיר רגשות ותחושות וכך להתמודד עם חרדות בלתי נסבלות קיימת אצל התינוק מלידה ומתפתחת בעקבות התמרותיה של האם וההפנמות שלו עצמו. התינוק משליך אל האם גם את הפחד מפני "Unassisted living” ("חיים ללא עזרה"), חיים ללא ההכלה של האם, חיים שאינם חיים. פחד זה שונה מפחד המוות וקשור לנוכחות ולהיעדר נוכחות של אחר משמעותי. גם את הפחד הזה על האם להתמיר עבור תינוקה.

פרט משמעותי נוסף הוא הקדימות גרוטשטיין מייחס לרכיבי-אלפא (α-elements), קרי לייצוגי החושים, על פני רכיבי-ביתא (β-elements), שהם התחושות והרגשות עצמן לפני שעברו עיבוד כלשהו. דבר זה הולם את רעיון המחשבות הממתינות לחושב של ביון, רעיון המדגיש את היות המחשבות נמצאות ומחכות לכך שהתחושות והרגשות יאפשרו להם להופיע.

אבחנה נוספת הראויה לציון היא אבחנתו של גרוטשטיין בדבר ההבדל בין תיאוריות למודלים אצל ביון. הבדל זה עוזר לנו להתמודד עם דרך הכתיבה ועם עולמו התיאורטי של ביון. ביון פיתח תיאוריית חשיבה אחת אשר חלקים ממנה מתוארים באמצעות מודלים שונים (עמ' 55).

פונקצית-אלפא (α-function), הreverie-, עבודת-החלום-אלפא (Dream -work-α) והכלה (containing) מופיעים לאורך כתביו של ביון בהקשרים שונים כשהם חופפים אחד את השני, אך גם שונים זה מזה. בחשיבה בעזרת מודלים נשמר משהו מהדבר המקורי ומשהו אחר נוסף אליו. זוהי חשיבה המאפשרת את התפתחותה תוך כדי בירור מתמיד של השוני והדמיון בין חלקיה.

פונקצית אלפא (α-function) דומה להכלה ולחלימה אך גם שונה מהם (עמ' 49 ,80). פונקצית-אלפא היא מודל ואינה אירוע הנתפס על ידי הניסיון , אלא היפותזה המאפשרת לנו להבין בעזרתה פעולות שונות הנחוות מתוך הניסיון. מה שכן בר-ניסיון הוא המצב שבו נקלטים נתוני החושים ועוברים טרנספורמציה. מצב זה הוא ה – reverie. זהו מצב שבו נמצאים האם או המטפל כאשר הם פנויים לקלוט את החומרים המושלכים מהתינוק/מטופל אליהם לצורך הכלה. מצב בר-ניסיון נוסף הוא החלימה ועבודת-חלום-אלפא. החלום נזקק לחומרים שכבר עברו דרך פונקצית אלפא שהפכה אותם לשמישים לחלום (עמ' 80). המשותף לפונקציית אלפא ולחלום הוא שלשניהם יש תפקיד בעיכול חומר רגשי ומודיפיקציה שלו, שניהם פועלים בשירות עיקרון המציאות בהדגישם את המציאות כפי שהיא ובכך שהם מאלצים את האדם להתמודד עימה (עמ' 262). כאשר ביון עוסק בעצם הפעולה שמבצעים האם/מטפל, פעולת תרגום החומר המושלך על ידי המטופל/תינוק, הוא מדבר על ההכלה. ה–reverie ועבודת החלום הם מצבים בהם מתרחשת פעולת ההכלה, אחד בעירות והשני בשינה, אחד לגבי החומר של האחר והשני לגבי החומר של האדם עצמו.

הפרק השביעי עוסק בטכניקה הטיפולית (Bion on technique) שם נמצא סיכום של חמש הצעות בקשר למצבו הרצוי או להתנהלות הרצויה של המטפל בחדר:

  1. שימוש בחושים (sense), מיתוסים (myth) וביכולת לשאת סבל (passion – במובן של פסיון, סיפור ייסוריו של ישו הנוצרי ומותו על הצלב, כפי שתואר בספרי הקודש הנוצריים) כאשר עורכים אנליזה. החושים עוזרים בתצפית שיכולה להיות רגשית, המבוססת על אינטואיציה, אך גם אובייקטיבית, הנשענת על תשומת-לב (attention). המיתוסים באים לעזור לנו בבחירת האובייקט האנליטי של הפגישה, ה – O של הפגישה, שהוא, במונחים קליינייאניים, החרדה הלא-מודעת המירבית במהלך הפגישה. המקבילה המתימטית של המיתוס היא העובדה הדדוקטיבית הנגזרת מן הכלל. המיתוס מייצג גם פנטזיות מודעות ושאינן מודעות. ה – passionהוא מצב רגשי של המטפל, היכולת לעמוד בחוויית הסבל הרגשי של המטופל ושל עצמו כמטפל. מצב זה הכרחי על-מנת שתתקיים האפשרות לחשוב אל מול הסבל של המטופל ולהצליח לפעול באופן אפקטיבי (עמ' 91).
  2. נטישת הזיכרון, התשוקה ((desire, ההבנה וההנחות המוקדמות (פרא-קונספציות). כל פגישה היא מעין פגישה ראשונה. אין צורך לזכור פגישות קודמות, יש לתת להן לזכור אותנו, המטפלים, באופן ספונטני. לא צריך להשתוקק לריפוי המטופל.
  3. יש לשהות במצב של reverie, אשר בו הרגשות הלא-מודעים של המטפל מהדהדים את אלו של המטופל. אין טעם להציע פירוש אם המטפל אינו חש בו. הזמן להציע את הפירוש הוא לאחר שהמטפל עמד בהתקפות של השלב הפרנואידי-סכיזואידי ונמצא במצב המקושר לעמדה הדיכאונית. הפירוש צריך להיות הפתעה למטפל ולמטופל. נתן להבין זאת, שהרי הוא קשור להדהוד פנימי של רבדים לא מודעים. אין הכוונה לדעתי לפירוש "ספונטני" אלא שעצם הרעיון הופיע באופן מפתיע אצל המטפל ויכול ליצור הפתעה גם אצל המטופל.
  4. עלינו להשתמש באופן חופשי בדמיון ספקולטיבי ובהבנה ספקולטיבית.
  5. על המטפל לחלום את המטופל, לאפשר לעצמו לחלום, או להצליח לחשוב, את אשר המטופל אינו יכול לחלום ולחשוב בכוחות עצמו.

עוד מתייחס הפרק לתרומתו של ביון להרחבת הטכניקה הקלייניאנית (עמ' 93). תרומה זאת כוללת דגש על השימוש בהזדהות השלכתית כדרך תקשורת לא מודעת ולא רק כהגנה, דגש על רגשות לעומת הדגש של פרויד וקליין על דחפים. תרומה נוספת היא מערכת המכיל-מוכל, אשר מסיטה את הדגש מעולמו הפנימי של המטופל אל מערכת היחסים שהוא מנהל עם המטפל ואל הקושי ליצור מערכת המביאה לצמיחה רגשית. כמו כן הוא מציין את מקומה של פונקצית אלפא ותיאוריית החשיבה העוזרת בעבודה עם החלק הפסיכוטי באישיות וכן הרעיון של ידע הנגזר מתוך הקשר עם ה–O (K→O) שהשפיע רבות על החשיבה הפוסט- קלייניאנית בלונדון.

רעיון חשוב העובר לאורכו של הספר כולו הוא חשיבותו של ה–O , שהוא המציאות האולטימטיבית, האמת האבסולוטית, והשפעתו על התיאוריה הפסיכואנליטית כולה. על-פי גרוטסטיין, תיאוריות כגון עיקרון העונג, עיקרון המציאות, דחף המוות והעמדות הקלייניאניות (העמדה הסכיזו-פרנואידית והעמדה הדיכאונית) הן לא יותר מהגנה מאנית מפני ה–O. מושג זה פתח את הפסיכואנליזה למה שהוא תמיד מעבר ותמיד לא מושג ובלתי ניתן לידיעה ולכן מעורר חרדה. אחת ההגנות מפני חרדה זאת הן הניסיונות לצמצם את ה–O לכדי תיאוריה פסיכואנליטית כזאת או אחרת (עמ' 121).

יש לנו את היכולת להתמיר את המציאות האולטימטיבית, את ה–O, לכדי ידע (K) בעזרת פונקצית אלפא, אך ידע זה תמיד יהיה כבר עיבוד כלשהו של המציאות ולא המציאות עצמה. לשם הבנת הרעיון ניתן להיעזר בתיאוריה על מבנה הראיה. "למערכת החושית של האדם אין בשום פנים ואופן "מטרה" של יצירת ייצוג מדויק של המאפיינים האובייקטיביים של העולם הפיזי"(4, עמ' 65). כפי שאין אנו רואים את המציאות, אלא את מה שמנגנון הראייה שלנו מראה לנו, יוצר עבורנו, בתוך מוחנו, את התמונה המוקרנת לנו על ידי מוחנו, כך מה שאנו חשים ומרגישים הוא כבר עיבוד, פרי יצירתנו, של הקלט הנקלט מהמציאות החיצונית ולא המציאות עצמה. העיבוד נעשה על ידי מערכת החשיבה.

הרעיון שאין לנו קשר עם המציאות כשלעצמה, אלא רק עם הייצוג הפנימי שלנו את המציאות עומד במרכזו של אחד המאמרים החשובים בספר המופיע בפרק 17,"projective trasidentification": an extension of the concept of projective identification.

אחת הבעיות שמציג המאמר היא כיצד, בהינתן כי אנו משליכים את תחושתנו אל תוך ייצוג של האחר בתוכנו ולא באמת אל תוך האחר, משפיעה ההשלכה על האחר וגורמת לו להיענות לה ולפעול בהשפעתה? בעיה זו נוצרת כאשר אנו מתייחסים אל ההזדהות ההשלכתית כפעולה טראנס-סובייקטיבית, ריאליסטית, שמטרתה ליצור תקשורת, כפי שהרחיב אותה ביון ולא רק כפעולה נפשית אינטרה -פסיכית, אומניפוטנטית, לא־מודעת, הגנתית שקשורה לעולם הפנטאסיה, כפי שהציגה אותה קליין.

המאמר סוקר את התפתחות המושג אצל קליין, ביון, קרנברג ואוגדן, אך מתמקד בתרומתו של ביון. אצל ביון מקבל מושג ההזדהות ההשלכתית ערך מרכזי ומכונן. בעזרת תהליך זה יכולה האם לפעול כפונקצית אלפא עבור התינוק ולאפשר לו להתחיל לפתח את יכולת החשיבה העצמאית שלו. התינוק מתחיל לחשוב עבור עצמו מכיוון שיכול כבר להשליך תחושות ורגשות אל תוך האובייקטים הפנימיים של עצמו ולהמירם, בעזרת פונקצית אלפא שהפנים, לכדי ייצוגים שבעזרתם ניתן לחשוב. זהו מושג ההזדהות ההשלכתית הנורמאלי, כפי שמתארו ביון, תהליך המייצר חשיבה ותקשורת.

כאשר תהליך ההזדהות ההשלכתית הנורמאלי אינו מתרחש מסיבה כזאת או אחרת מתפתחת הזדהות השלכתית פתולוגית בצורת פנטזיה אומניפוטנטית לא מודעת הכוללת: השלכה של חלקים טובים או רעים של האני, חלקים הכוללים רגשות, דחפים, אובייקטים אליהם מכוון הדחף וכן חלקי סופר־אגו. מערכת יחסים מסוימת נוצרת בפנטזיה בין המשליך לאובייקט ההשלכה, מערכת יחסים זאת יכולה להיות מערכת סאדו-מזוכיסטית, מערכת של שנאה, אגרסיביות, מציצנות ואקסהיביסיוניזם . מתפתחות ציפיות אומניפוטנטיות מהאובייקט אליו הושלכו החלקים שלא עברו הכלה ושלא ניתן היה לשאת אותם. היחס כלפי אובייקט ההשלכה הוא יחס אל אובייקט ולא אל יצור חי. האובייקט אליו הושלכו החלקים מקבל אפיון התכוונותי ונחווה כרודף, תובע ואלים.

נשאלת השאלה, כיצד קורה שהאובייקט אכן מתחיל לפעול על פי אותו עולם השלכות מסיבי כפי שתואר קודם לכן? התשובה של גרוטשטיין היא כי נוצר זוג הכולל את המשליך ואת זה שמשליכים אליו, קולט ההשלכה. יחד הם מהווים יחידה שבה פועלת ההזדהות ההשלכתית. המשליך מתנהג באופן המנסה לצור שליטה באובייקט ועושה זאת באמצעות "sensorimotor induction" (השראה סנסורי־מוטורית) (עמ' 180) זאת אומרת, על ידי מחוות, איכויות קוליות ואחרות של מבע וכן על ידי פעולות היוצרות אפקט כמו-היפנוטי רצוי על הזולת. פעולות אלו אינן מודעות ולכן גם השפעתן אינה ניכרת ונתפסת על ידי מקבל ההשלכה. הסיבה שהוא/היא מקבלים עליהם את ההשלכה היא, מה שגרוטשטיין מכנה, "spontaneous empathic simulation" (הדמיה אמפאטית ספונטנית) (עמ' 181), יכולת לזהות את התחושה המועברת ולחוש אותה ואף לפעמים לפעול על פיה. נוצר הדהוד בין האובייקטים הפנימיים אליהם משליך המשליך את התחושות הלא רצויות שלו והחלקים המשלימים שלהם אצל קולט ההשלכה. גרוטשטיין מכנה אופן הזדהות השלכתית זה projective trasidentification כדי להבדילו מזה המתואר על ידי קליין וכן מהתהליך הנורמאלי שמתאר ביון.

גרוטשטיין מצטט את מאסון (Mason) (5) הטוען כי כאשר מתרחשת הזדהות השלכתית כזאת בחדר הטיפולים, נוצר folie à deux"", שיגעון בשניים, מצב כמו היפנוטי בו המטפל והמטופל מתנהגים את ההשלכה של המטופל בחדר.

אעבור כעת לעיסוק של גרוטשטיין ב"דחף לאמת" (Truth drive), המופיע בשלושה פרקים מרכזיים בספר ומהווה פיתוח חשוב ומקורי לדחף האפיסטמולוגי (K), כפי שהציגו ביון. בתוך הנפש פועל דחף לאמת אשר פרויד טעה והגדיר אותו כדחף ליבידינאלי וקליין ראתה בו דחף מוות (עמ' 295, 135). הצהרה זאת הופכת את הפסיכואנליזה על ראשה בכך שהיא מיחסת לאדם תביעה שהיא ראשונית יותר ומשמעותית יותר מאלו שהוצגו קודם לכן על ידי ההוגים הפסיכואנליטיים שקדמו לביון. האדם צריך את האמת, טוען ביון, כמו שהוא צריך אוכל לאכול ואויר לנשום. מתוך אקסיומה זאת נוצר מהלך פסיכואנליטי חדש ושונה הרואה את הדחף לחקור, לחפש ולפרש את המציאות האמיתית כדבר המהותי ביותר לאדם.

בהמשך לכך, מרחיב ביון גם את אופן ההסתכלות שלנו על חלומות. אם אצל פרויד החלום הוא ביטוי למשאלה, אזי אצל ביון הוא ביטוי לאמת או לאופן העיבוד הנוכחי של החולם את האמת האישית שלו. מה שחושף החלום הוא עיבוד מסוים של החיבור בין החולם לבין האמת האישית שלו (עמ' 293).

העיסוק במושג האמת בעת הזאת מוזר ומפתיע. לאחר שבעקבות הפוסט-מודרניזם התרגלנו לראות בכל אמת לא יותר מאשר "אמת" תלוית זמן מקום ומפרש. האמת שביון מדבר עליה היא אמת אישית, רגשית, של האדם על עצמו ועל הקשרים שלו עם האובייקטים שלו, המתרחשת ונוצרת מתוך המפגש עם האמת האולטימטיבית, ה–O, אמת אותה אי-אפשר לדעת (עמ' 141). הקשר עם המציאות הזאת הוא קשר רגשי ולא דחפי. אנו קשורים לאובייקטים בעולם דרך התחושות שלנו כלפיהם. תחושות אותם צמצם ביון לשלושה פרוטוטיפים, אהבה (L) שנאה (H) וכן סקרנות (K) (עמ' 313). הסקרנות היא עניין חוויתי המתאפשר כאשר שני הרגשות האחרים, האהבה והשנאה, אינם מפריעים לחקירה. מושג נוסף הקשור לאמת הוא האמונה. ביון טען כי לאדם יש צורך להאמין ולכן יצר את האל. בפסיכואנליזה מנותבת האמונה אל הלא-מודע ואל ה–O. ביון, בעקבות פואמה של קיפלינג, כינה את הדחף הזה בשם "המשרת השביעי", כאשר המשרתים הקודמים לו בשירות החיפוש אחר האמת הם ה – what, why, when, how, where, who .

גרוטשטיין טוען כי לאחר קריאה חוזרת ונשנית בכתביו של ביון הוא מוצא כי החיפוש אחר האמת, אותו דחף לאמת, הוא העומד בבסיס כל משנתו של ביון. כל תיאוריית הטראנספורמציה, ההתמרה מהמציאות כמות שהיא אל המציאות הפרטית האמיתית, מבוססת על אותו דחף לאמת. תיאוריה זאת כוללת יחסי המכיל-מוכל, פונקצית אלפא, תיאוריית הקבוצות וכן הלאה (עמ' 140).

ביון מתאר גם את הסכנות הקשורות לדחף לאמת (עמ' 142). הראשונה היא זאת הקשורה בצניעות. ביון מביא את סיפורו של אדיפוס, את מגדל בבל ואת איקרוס כדוגמאות לכך שאותו דחף לאמת, הדחף לגעת בנשגב, יכול להיות מסוכן ואף קטלני. האדם צריך לחקור את האמת שלו בענווה ובצניעות ולא להסתחרר מעוצמת הידע שצבר, לא להתנתק מעצמו באופן גרנדיוזי ובכך לסכן את עצמו ואת הסובבים אותו. ניתן להבין זאת גם כאזהרה עבור המטפל לבל ימהר וידע אודות המטופל ובכך יבנה מגדלים באוויר שסופם להתרסק אל מול האמת האמיתית. סכנה נוספת אותה מתאר ביון היא הקשר בין האמת לחרדה מפני קטסטרופה: כל הישג של אמת יוצר נפרדות, תחושה של אחריות כלפי העצמי העדין המתפתח וכן חרדה מפני התרסקות.

בגלל אותה חרדה קטסטרופלית מפני האמת מטופלים רבים מתקשים להתקדם בטיפול (עמ' 296). מטופלים אלו כמו אומרים: האמת היא שאיני יכול להיפגש עם האמת מפני שאני מכיר את האמת הזאת יותר מידי טוב, כי לא הגנו עלי מספיק מפניה ולא פיתחתי יכולת לשמור על עצמי מפניה. אני יודע כמה מוגבלת היכולת שלי (פונקצית האלפה שלי) להיפגש איתה וכמה זה מסוכן עבורי – זאת לצערי האמת. כך ניתן להבין את התגובה הטיפולית השלילית המתרחשת בטיפולים דווקא כאשר הסימפטום האקוטי נרגע מעט ויש פנאי ומרחב להביט יותר פנימה אל מהלך החיים ואל הסיבות להיווצרות הסימפטום. מה שעומד כנגד נסיגה? זאת הוא הדחף לחקור ולדעת את האמת על אודות עצמנו והיכולת של המטפל להכיל חרדה קטסטרופלית זאת עבור המטופל.

אם עלי לבחור עוד פרק אחד לסקירה, מתוך כל הפרקים בהם לא אספיק לגעת מפאת קוצר היריעה, אני בוחר דווקא בפרק הנושא את השם "Become". ביון נתן שני מובנים ל–Become. אנסה לתרגם מילה זאת על פי שני המובנים שתיאר. הראשון הוא "Become" כשם פועל, כ-"להפוך ל-". על המטפל להפוך למטופל ובכך להכיל אותו ולחשוב עבורו מחשבות שאינו יכול לחשוב. במובן השני, "Become" הוא "התהוות", תהליך המתרחש במהלך הטיפול כולו. תהליך שבו המטופל מתהווה ומתפתח יחד עם המטפל בתהליך הטיפולי. ההתהוות היא התהליך שעובר המטופל בדרך האין-סופית של להיות הוא עצמו.

לדעתי, שני הפירושים הללו מתקיימים ומתרחשים בשעת קריאה מעמיקה בספרו של גרוטסטיין על הגותו של ביון. הקורא הופך להיות אחד עם הספר וכך הוא מתהווה ומתפתח ורוכש ידע תיאורטי אך לא פחות חשוב מכך ידע על עצמו כפי שבא לידי ביטוי מול הקריאה בספר המרתק הספציפי הזה.

ספרות:

  1. Bion, W. R. (1974). Brazilian lectures 2. Rio de Janeiro: Imago Editoria. (Reprinted London: Karnac Books, 1990).
  2. סימינגטון ג'., סימינגטון נ. החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל-אביב, תולעת ספרים, 2000
  3. Ferro, A. (2008). A Beam of Intense Darkness by James S. Grotstein Karnac Books, London, Int. J. Psycho-Anal., 89:867-884
  4. מלאך. ר. מפוטונים לפנטזיות. אודיסאה, גיליון מס' 3, אפריל 2009, ירושלים, הוצאת האוניברסיטה העברית.
  5. Mason, A.A. (1994). A Psychoanalyst Looks at a Hypnotist: A Study of Folie À Deux. Psychoanal Q., 63:641-679