רני לוי
רני לוי
עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות מוסמך

סוף הטיפול

מאמר זה פורסם באתר nrg ב-14 במאי 2008 תחת השם "סוף לטיפול"

הנה טענה שכיחה מאוד: לטיפול הנפשי אין סוף. תמיד אפשר לשבת ולברר ולדבר, תמיד יהיו כל מיני עניינים על הפרק, תמיד טוב שיש משהו שמכיר ומקשיב ועוזר. אז איך יודעים מתי ובכלל, למה לסיים את הטיפול?

הנה כמה סופי טיפול אמיתיים שיצא לי להכיר, ולא התרחשו בהתחלה או באמצע:

  1. המטופל, לאחר שלוש שנים של עבודה קשה, מרגיש טוב באופן יציב. זה לא שאין נפילות ושדברים שהיו בעייתיים בעבר לא חוזרים לפעמים: הנה שוב פעם הוא נופל להרגשת חוסר ערך עצמי, הנה אותו שד ישן של קנאה באחותו הקטנה שמקבלת יותר מהורים שלהם, אפילו הדחף העוצמתי לעזוב את הכל ולברוח עולה לפעמים. ההבדל הוא שעכשיו הוא מוכן לדברים האלה והם פחות מפריעים לו ופחות מניעים אותו לפעולה מאי פעם. מה גם שאליהם הצטרפו הצלחות וביטחון שלא היו שם קודם.
  2. המטופלת מתגייסת לצבא. היא לא רוצה להפסיק את הטיפול, אבל במסגרת הצבא יהיה לה קשה להגיע. אני גם לא בטוח שזה נכון לה להפסיק עכשיו. אמנם בעיות האכילה איתן הגיעה כמעט נעלמו, התקפי האכילה פסקו ואיתם גם ההקאות, אבל אני חושש שהלחץ בצבא עלול להחזיר אותם. היא רוצה להצליח ובצבא ולי אין ספק שהיא יכולה. אין ספק: היא יודעת להיעזר בי היום יותר מאשר בהתחלה. אני מאמין שאם תצטרך, היא תדע איפה למצוא אותי.
  3. זה היה מאד מהיר, בזמן קצר מאד יחסית: תוך מספר חודשים הוא הצליח למצוא עבודה, לעבור לגור עם בן זוג ולהירשם ללימודים במקצוע שרצה ושלא היה בטוח שיצליח בו. הוא מאמין בעצמו יותר ויש לו קבלות. אני ממש לא חושב שהוא צריך לעזוב אבל לא עוזר לי כלום. כל ניסיון לומר על זה משהו נתקל בסירוב עיקש: אתה לא מאמין בי, אתה רק רוצה שאשאר כאן לנצח, עזרת לי מאד, תודה ולהתראות. הוא אכן עוזב ואני מרגיש שהוא יותר בורח מאשר עוזב. אין שום דבר שאני יכול לעשות בעניין.

אין סופים מושלמים

שלוש הדוגמאות שמניתי מייצגות סוגים שונים של סופים: בראשון הגיע המטופל למקום טוב בחיים, וסיום הטיפול היה מקובל גם עליי, והרגיש לי נכון. הסיום השני היה שילוב של נסיבות חיים ושל הרגשה משותפת. גם אני וגם המטופלת הרגשנו שאפשר לנסות בלי טיפול.

הסיום השלישי נראה לי כמו בריחה אחוזת תזזית, שאינה מחוברת לנפש ואינה אמיתית. לצערי, זה קורה הרבה פעמים. הטיפול נפתח באקורדים חזקים ודרמטיים, עם הרבה תקווה לשינוי, שמתרחש בעידוד המטפל. לאחר ההטבה הראשונה נפתחים נושאים עמוקים יותר הדורשים התמודדות קשה וארוכה, ולעיתים יוצרים ייאוש המלווה בתחושה של חוסר יכולת להתמודד עם המצב. ואז מסתפקים במה שהושג, ועוזבים.

אנשים מתחילים ומסיימים טיפולים בדרך המיוחדת להם. יש המון אפשרויות. היחס שלי לעזיבה של מטופלים ולסיום של טיפולים השתנה עם השנים. פעם כל עזיבה נראתה לי מוקדמת, כל סיום נראה לי מאולץ. חשבתי שאפשר לפתור את הכל, להגיע למקום שלם ומוחלט, בו אדע שעשיתי הכי טוב שאפשר ושמעכשיו יהיה הכי טוב שיכול להיות. זה לא עובד ככה.

אין סופים מושלמים, רק סופים אמיתיים. אנשים עוזבים או מסיימים תמיד בזמן הנכון. זהו הזמן הנכון להם. אני יכול לומר את דעתי, לפעמים להתחנן, לפעמים להתריע, אבל עדיין, בשורה התחתונה, זה הזמן שנכון להם. כמו הסיבה להתחיל טיפול, גם הסיבה לסיים לא נוכחת שם ומצהירה על עצמה שהיא הסיבה הנכונה והאמיתית.

רק המטופל יחליט

טיפול צריך להסתיים כמו שהתחיל – בהסכמה. כמו שבהתחלה מסכימים על הצורך בטיפול, בסיום מסכימים על כך שהתרחשה התקדמות והושגו הישגים אמיתיים ויציבים ועל כך שאפשר עכשיו להמשיך לבד.

אבל ה'לבד' הזה אינו ממש לבד. לאחר הטיפול, את השיחות שניהל עם המטפל, המטופל יכול כבר לעשות עם עצמו. הדיאלוג הפנימי שלו השתנה, דמות המטפל הופנמה ונתן להיעזר בה אם צריך. העניין הזה לא מיוחד רק לטיפול, מפני שאנחנו לוקחים איתנו דמויות רבות שעוזרות לנו לאורך הדרך, כמו ההורים שלנו, מורים, מדריכים וחברים.

הרבה מטופלים שאלו אותי האם אמרתי למשהו אי פעם שהוא יכול להפסיק ושהטיפול נגמר. אני חושב שההשאלה נובעת מקושי להבין משהו שנמצא בבסיס של הטיפול וזה העובדה שהמטופל מחליט עבור עצמו, רק הוא יודע מה טוב ונכון לו, ואם אני צריך לומר לו שהטיפול נגמר, כנראה שלא התקדמנו כל כך.

סוף הוא לא נקודה

אחת השאלות שעולות תמיד בטיפול היא כמה זמן זה ייקח, ומתי כבר יגיע הסוף? לשאלות אלו מתווספת בהמשך תחושה הפוכה, כשלא רוצים שיגיע הסוף, כשמרגישים שאי אפשר בלי הטיפול. אלו תחושות מאיימות ומבהילות של תלות בקשר, ושתיהן אמיתיות ונוכחות לאורך כל הטיפול.

המעבר מטיפול להיעדר טיפול מתרחש בהדרגתיות, תוך בחינת האפקט של היעדר הטיפול על המטופל. כמו שלא מסיימים שום קשר משמעותי וחשוב ביום אחד, כך לא מסיימים טיפול בפגישה אחת.

הסיום, כמו ההתחלה, אינו נקודה ברורה ומוחלטת. לפעמים יש הרגשה שהמטופל כבר "לא כאן" וכבר נפרד, בעודו נוכח בחדר. לפעמים הטיפול נגמר, אבל המטופל מבקש להיפגש פעמים נוספות, אחת לכמה זמן, רק כדי לשמר את מה שהושג.

מטופל יכול לחזור לאחר כמה שנים לתקופה נוספת ולספר שהייתי איתו כל הזמן, ולהזכיר דברים שאמרתי שאני כבר לא זוכר, שהולכים איתו עד היום. זה עובד גם הפוך – דברים שאמר שאני זוכר, ומקומות שבהם היה שהוא בכלל שכח מעצם קיומם. לא מדברים על זה הרבה, אבל ההשפעה בין מטפל למטופל היא הדדית, משהו נשאר בנו מכל חיבור משמעותי עם אדם אחר.

ההרגשה בסיום טיפול משונה מאד: מצד אחד יש שמחה על ההישג ועל הדרך שנעשתה, ומצד שני יש כאב על הפרידה. בכל סיום אמיתי יש משהו אמביוולנטי. אנחנו ממשיכים בנפרד – כל אחד הולך לדרכו – אבל אנחנו גם ביחד, כי הצלחנו לעבור הרבה ולהגיע למקומות שלא האמנו שנגיע אליהם. אנחנו שמחים ועצובים, מסופקים וגם לא, רוצים ללכת וגם להישאר, וממשיכים הלאה.