רני לוי
רני לוי
עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות מוסמך

מיקרו-אגרסיה והמטפל כאובייקט מיקרו-טראומטי

הקדמה

כל טראומה, באשר היא אירוע מסכן חיים או מצבור של אירועים חברתיים-דכאניים המתרחשים באופן יום-יומי (המוגדרים בעזרת המינוח "טראומה עיקשת"; זיו, 2012א), רושמת את רישומה על הנפש ומופיעה בצורה כזאת או אחרת ביחסים הטיפוליים בין המטפל למטופל. במאמר זה אבקש להציג את מושג ה"מיקרו-אגרסיה", אשר לקוח במקורו מתוך השיח הפסיכו-סוציאלי-חברתי, ועושה את דרכו בשנים האחרונות גם אל חדר הטיפולים. אראה את מופעיו השונים בקשר הטיפולי, ואבקש לבחון כיצד המטפל, כאובייקט מיקרו-טראומטי, מאפשר עיבוד נפשי של אירועים טראומטיים ובכך מעודד תהליכים מקדמי סובייקטיביזציה של המטופל.

מהן פגיעות מיקרו-אגרסיביות?

אנו יודעים כי לצד פגיעוֹת אלימות גלויות ומכוונות, אשר מופנות כלפי קבוצות מיעוט מסוימות, קיים גם סוג נוסף ואחר של פגיעוֹת – בהן ההתנהגות של בעל הכוח אינה ישירה ואלימה באופן מובהק, אלא מכילה בתוכה אלימות מוסוות וסמויה. אלימות זו מורכבת ממסרים סמויים, ספק מודעים וספק לא-מודעים, המופיעים באינטראקציות בין-אישיות וחברתיות, וכוללים מבעים וביטויים שגורים אשר לכאורה לא מכוונים לפגוע או להפלות (Nadal, 2019).

צורה זו של אלימות סמויה יכולה להיות מתוארת בעזרת המונח "פגיעות מיקרו-אגרסיביות" (Microaggression). המונח הוצג לראשונה בסוף שנות ה-70 על ידי פירס ואחרים (Pierce et el, 1978) כדי לתאר תצורות מילוליות ולא מילוליות של אלימות מינורית אך נוכחת, בין קבוצות אתניות בארצות הברית (בעיקר בין לבנים לאפרו־אמריקאים ולאחרים), כפי שבאו לידי ביטוי בחברה ובתקשורת. הפגיעות המיקרו-אגרסיביות מבוססות על התנהגות מצמצמת, מנמיכה ומבטלת מצד בעל הכוח, ההופכת את האחר לנציג לכאורה של המגזר ממנו הוא מגיע, במקום לסובייקט אשר קיים וזכאי להתקיים בזכות עצמו (Sue, 2010). אם זמנן של הטראומות העיקשות הוא הווה מתמשך (שכן הן מייצגות את תוצאתם של תנאי דיכוי מתמשכים ומצטברים), אזי פגיעות מיקרו-אגרסיביות מהוות מקרה פרטיקולרי של טראומה עיקשת ברגע נתון.

במקור, המושג "פגיעות מיקרו-אגרסיביות" שימש כדי לתאר את הדינמיקה האלימה המתחוללת בין קבוצות אתניות שונות, אך לאחר מכן הורחב והוכל גם לתיאור פגיעות בקבוצות אוכלוסייה נוספות בהן להטב"קים (Sue, 2007), נשים (Nadal, 2010a; Ross-Sheriff, 2012), אימהות חד-הוריות (2016 ,Liegghio), בעלי נכויות (Keller, 2010) ובני דתות שונות (Nadal, 2010b).

שורשיו של המושג נטועים אמנם בארצות הברית של שנות ה-70, אולם ניתן כמובן למצוא לו שפע של דוגמאות רלוונטיות גם במציאות החברתית-תרבותית בישראל. כך למשל, בדיחות עדתיות הנשענות על סטראוטיפים קלישאתיים, כמו לומר על בני עדה מסוימת שחבריה הם קמצנים או על אחרת שהם אלימים – מציגות פגיעות מיקרו-אגרסיביות. גם אמירות המושמעות כבדרך אגב יכולות להדגים זאת, כמו להגיד "הוא דווקא מדבר יפה על הרגשות שלו ביחס לאדם ממוצא רוסי". בכל הפגיעות הללו, בעל הכוח משתמש ביודעין או שלא ביודעין בכוח שלו בכדי להנמיך ולמחוק את החלש ממנו. ביחס לכך, עמדה שטוענת כי "כולם שווים" ושאין הבדלים מול החוק, או כזו הטוענת כי אמירות מעין אלו נאמרות בתום לב, היא עמדה המסרבת לראות את יחסי הכוח בחברה, להכיר בהם ולקחת אחריות על מילים והתנהגויות שמבטלות את עמדתו של החלש.

דוגמאות נוספות לפגיעות מיקרו-אגרסיביות יכולות להיות כאמור על רקע מגדרי. למשל, תיאור של אנשים בי־סקסואליים כ"מבולבלים", באופן המייחס לנטייתם המינית בעייתיות נפשית; החמאה או ציון לטובה של אדם הומוסקסואל העובד במקצוע המזוהה כגברי; הבחירה לציין בפני אישה המגיעה למקום עבודה חדש כי יש בו שירותי טיפוח חן, ובכך לרדד את קיומה לחובבת טיפוח מתוקף היותה אישה; כמו גם מנהלת אחת בתוך קבוצת מנהלים גברים הנוטה להיות מבוטלת תוך שהרוב הגברי נוטה שלא להקשיב לה ולקיים את השיחה בלעדיה.

כולנו עשויים לסבול ממיקרו-אגרסיות, גם קבוצות ויחידים שלרוב מצויים בעמדות כוח בחברה. כך למשל, לומר על גברים שהם אינם רגישים, או שאינם מסוגלים להיות בקשר זוגי, או לחלופין להתייחס אליהם כאל חסרי יכולת לשמור על ניקיונם או על סדר. אני עצמי, כגבר שהשתתף בדיונים פמיניסטיים רבים עם נשים, נחשפתי פעמים רבות לפגיעות מסוג זה כאשר יוחס לי למשל מעמד של פוגע מינית פוטנציאלי; של אדם המנצל את גבריותו בכדי להיות דומיננטי על חשבון נשים; של מי שיש להיזהר מפניו במרחב הציבורי ושתמיד חייב להוכיח שהוא אינו תוקפן – מכלול התייחסויות אשר יוחסו לי מעצם היותי גבר תוך טשטוש זהותי הסובייקטיבית.

כאן המקום להדגיש: ברור כי ישנן קבוצות באוכלוסייה החשופות לפגיעה מיקרו-אגרסיבית הרבה יותר מאחרות. בהקשר זה ניתן וראוי לציין את מושג המיקומים המצטלבים (Intersectionality), המשמש לתיאור תופעה בה קבוצה מסוימת יכולה להיות מדוכאת ומוחלשת סביב יותר ממאפיין אחד. מדובר במושג המהווה למעשה מסגרת תיאורטית להבנת האופן שבו היבטים בזהותו החברתית והפוליטית של האדם (כמו מין, מגדר, גזע, מעמד, מיניות, דת, מוגבלות ומראה גופני) משתלבים ויוצרים אופנים ייחודיים של אפליה וזכות. מסגרת זו קוראת לנו להכיר, למשל, בפער בין חוויית החיים של גבר הומוסקסואל לבין זו של גבר הומוסקסואל ונכה. מבלי לייצר מדרג של סבל בין השניים, השקפת המיקומים המצטלבים קוראת לנו להחזיק במודעתנו שבעוד שהגבר הראשון משתייך לקבוצת מיעוט אחת סביב נטייתו המינית, הגבר השני משתייך לשתי קבוצות מיעוט שונות, ולכן חשוף למסגרת מורכבת יותר של דיכוי ואפליה.

מקומה של פגיעה מיקרו-אגרסיבית בטיפול נפשי

בהיותו מרחב המבוסס על אינטראקציה בין-אישית ועל יחסי כוחות, גם חדר הטיפולים אינו חף מפגיעות מיקרו-אגרסיביות שיכולות להתקיים במסגרתו. תימוכין לכך אפשר למצוא במחקר שערכו אוון ואחרים, בו יותר ממחצית מהמטופלים דיווחו על מיקרו-אגרסיות אתניות וגזעיות מצד מטפליהם (Owen, 2010, 2014). עם השנים החלו להיכתב מאמרים גם על השפעתן השלילית של פגיעות מיקרו-אגרסיביות מצד מטפלים על מטופליהם ועל התהליך הטיפולי (Wong et el. 2014). כך למשל, במחקר שנערך בקרב סטודנטים אפרו־אמריקאים שהיו בטיפול אצל מטפלים לבנים, נמצא קשר בין פגיעות מיקרו-אגרסיביות מצד המטפלים לבין חוזק הברית הטיפולית ושיעור הנשירה מהטיפול (Constantine, 2007). במחקר אחר שנערך בקרב נשים שטופלו במרכז אוניברסיטאי בחוף המערבי בארה"ב, נמצא קשר בין הערות של מטפלים אשר נחוו כסקסיסטיות ומיקרו-אגרסיביות, לבין שביעות הרצון של המטופלות מתוצאות הטיפול (Owen, 2010).

בהתאם לנטייתנו האנושית, אני סבור כי מטפלים רבים נוטים להיות עיוורים להתנהגויות מיקרו-אגרסיביות מצדם, ומשום כך – עיוורים גם לתוצאות הפגיעה שהם גורמים למטופליהם שלא ביודעין. כפועל יוצא, מטופלים אשר נפגעים כתוצאה מהתנהגויות אלו נוטים להימנע מלציין אותן – מתוך חשש שלא יובנו או אף יחוו פגיעה חוזרת (Nadal, 2010b; Greene 2012). פעמים רבות התגובה של מטופל לפגיעה מיקרו-אגרסיבית בחדר הטיפולים תהיה אפופה בספק – בתחושה כי הוא לא בטוח שהוא אכן שמע את שנאמר, או הבין כראוי במעין תהייה כמו: "האם זה באמת קרה?".

מצב זה יכול להביא לנסיגה של המטופל מהתהליך הטיפולי, לתחושת עלבון, לפגיעה בקשר וכן לעזיבת הטיפול (Chang, 2009). יתרה מכך, הערה מיקרו-אגרסיבית יכולה אף להביא להפעלה מחדש של אירוע טראומטי מעברו של המטופל, וסדרה של אירועים מיקרו-אגרסיביים יכולה גם לגרום לירידה בערך העצמי ובביטחון העצמי של המטופל (Les Marvin, 2017). ביחס לכך, עולה בראשי דוגמה למודרך שלי אשר הגיב בהערה צינית כלפי מטופלת שסיפרה לו על הטרדות שעברה במקום עבודתה. אף על פי שהתנצל על תגובתו בפגישתם הבאה, נראה היה שמשבר האמון שנוצר בעקבות דבריו נשאר נוכח בטיפול עוד זמן רב ונדרש זמן ארוך לתקנו. הקרע שנוצר בטיפול נבע בין היתר מפגיעה מוקדמת יותר שעברה המטופלת, אשר עברה עיבוד חלקי בלבד במסגרת הטיפול עד אותו שלב, וצפה בשנית בעקבות דברי המטפל.

מיקרו-אגרסיה כאופנות של מיקרו-טראומה בחדר הטיפולים

ברצוני להוסיף כעת לדיון מושג חשוב נוסף: "מיקרו-טראומה". בהתבסס על תיאוריית השדה הביוניאנית (Bionian field theory), ניתן לומר כי "מיקרו-טראומה" היא אירוע בשדה הטיפולי בו המטופל נמצא במצב של חוסר יכולת לעבד את התכנים הרגשיים שעולים אצלו לכדי מחשבה. זהו מצב של הצפה והפסקת פעולתה של פונקציית אלפא (Levine, 2014). אירוע הופך למיקרו-טראומטי כאשר מערכת המכל/מוכל של המטופל קורסת ומפסיקה לתפקד. מדובר במצב של חוסר יכולת להכיל (dis-contain-ability), מצב שהוא בדרך כלל זמני ואינו מוחלט, ועל-כן אני מעדיף לכתוב על צמצום יכולת ההכלה כתוצאה מהאירועים המיקרו-טראומטיים ולא על הרס יכולת זאת. כמו במקרים של "טראומה עיקשת" (זיו, 2012ב), גם במקרים אלו יכול המטופל, נפגע המיקרו-אגרסיה, שלא לתת את הדעת על כך שנפגע, להיות עיוור לקיומה או אפילו לראות את הפגיעה כחלק מנורמה טבעית כביכול.

פרנצי (2003) היה הראשון שהתחיל קו תיאורטי וקליני המתייחס למציאות בחדר הטיפולים שלא רק כפרי הפנטזיה של המטופל. האירועים הטראומטיים עליהם דיווחה מטופלת בה טיפל קיבלו יחס של אירועים מציאותיים, ולא בוטלו או צומצמו לעולם הפנטזיה בו חוויותיה הן תוצר של תשתית נפשית היסטרית. תפיסה זו למעשה גרסה כי אם אירועים כאלה אפשריים בחייה המציאותיים של המטופלת – הם בוודאי יכולים לקרות גם במערכת היחסים הטיפולית בינה ובין המטפל שלה (פרנצי, 2003). קו זה המשיך אצל באלינט (2016), אשר כתב על האובייקט הטראומטוגני (traumatogenic object) אשר משחזר את הקשר הטראומטי באזור השבר הבסיסי. בדומה לכך, גם ויניקוט (1974) תיאר את היחסים הטיפוליים ככאלה שבהם משתחזרת הטראומה האינפנטילית, אך הפעם לא מתוך עמדת חוסר אונים של המטופל, אלא מתוך יכולת לעיבוד חוזר בעזרת המטפל.

בעקבות עבודתם של פרנצי, באלינט וויניקוט, ניתן לראות את המטפל כאובייקט מיקרו-טראומטי המייצר טראומה בקליניקה (Civitarese, 2008) (clinical traumas) רק מתוקף נוכחותו והתמסרותו ליחסים הטיפוליים. אופני הפגיעות האלימות של המטפל כאוביקט מיקרו-טראומטי יכולים להיות שונים ומגוונים, החל מאדישים ונוקשים, חסרי עניין ותשומת לב למטופל (Ferro 2006), דרך פירושים אלימים וחודרניים אשר יוצרים אפקט מיקרו-טראומטי על המטופל, ועד, כפי שאראה כאן, אירועים מיקרו-אגרסיביים שיחוו כמיקרו-טראומה על ידי המטופל. מזווית ראיה זאת, מיקרו-טראומה היא למעשה כל אירוע בו רגשות המטופל לא מוצאים Reverie או מיכל שיכיל אותן אצל המטפל. רגשות אלו, ברגע שלא עברו הכלה, מתורגמים לאקטינג-אאוט אשר מידת האלימות שלו תלויה בעוצמת הרגש הראשוני (Ferro 2006). מספר דוגמאות לכך יוצגו בחלק הבא של המאמר, תוך התייחסות לשאלה האם המשגה זו, אשר מתייחסת לנוכחות של טראומטיזציה מובנת בתוך חדר הטיפולים באופן כללי, נכונה גם לגבי נוכחותן של טראומות חברתיות.

עיבוד האירוע המיקרו-טראומטי כמקדם סובייקטיביזציה של המטופל

מיקרו-טראומה היא פגיעה שמקורה בביטול התייחסות סובייקטיבית ואישית למטופל על ידי המטפל. זוהי בדיוק המשמעות של צמצום יכולת ההכלה של המטפל, שקשורה בהדיפה המובילה לפגיעה בהתייחסות הסובייקטיבית. ניתן לחשוב על מספר דרכים בהן מתרחשת פגיעה כזאת בטיפול, כמו למשל הגדרת המטופל על פי אחרותו בלבד והפיכת אחרות זו לסיבת כל בעיותיו וקשייו הנפשיים, ובאותה המידה הצד ההופכי של אותו עניין – התעלמות מוחלטת מאחרות זו, והפיכתה ל"פיל" בחדר הטיפולים שאין מדברים עליו. אל חלקה הראשון של טענה זו מתקשרים למשל ביטויים של הטיות הטרו-נורמטיביות, בהן מפגין המטפל שיפוטיות כלפי האוכלוסייה הלהטב"קית על פי מוקד כוח שמייצג כביכול נורמליות ובריאות נפשית (לדוגמה, לכתוב בדו"ח סוציאלי על "יחסי מין לא מובחנים" של המטופלת, או על פתולוגיזציה של פרקטיקות מיניות מסוימות).

פגיעה נוספת יכולה להיות בדמות התייחסות מכלילה כלפי המטופל, אשר פעמים רבות תתפוס את מקומה כהנחת עבודה מוסווית ולעיתים אף בלתי מודעת, כמו למשל "זו הרי התנהגות מקובלת במגזר הערבי" או "ככה זה אצל נשים לסביות". התייחסויות מכלילות מעין אלו, אף אם אינן מושמעות באוזני המטופל באופן גלוי ובוטה אלא נותרות סמויות ועדינות, הופכות את המטופל לנציג של קהילה במקום לאדם בזכות עצמו. עוד דוגמא אפשרית היא הזדהות יתר של המטפל עם קבוצת ההתייחסות של המטופל, התייחסות אשר מוחקת גם היא את ייחודיותו של המטופל. כאן נמצא ביטויים כמו "אני צועד אתכם כל שנה במצעד הגאווה" או "אני יודע מה זה להיות שמן, יש לי קרוב משפחה שבדיוק רזה עכשיו אחרי מאבק ארוך עם המשקל". שוב, אמירות שלא חייבות להיות משפטים המופנים למטופל, אך מספיק שהן משקפות את הלך הרוח עמו מגיע המטפל אל חדר הטיפול ומייצגות את האופן בו הוא מתמקם מול המטופל. לבסוף, גם סטריאוטיפיזציה הכוללת אידיאליזציה או דה-וליואציה כלפי קבוצות מסוימות יכולה להיות דוגמא לפגיעה מיקרו-טראומטית, דוגמת ההתייחסות לכל תומכי הימין כ"פשוטי העם" או לכל תומכי השמאל כ"אליטיסטים".

בגלל שפגיעות אלו אינן נעשות בכוונה ועל פי רוב הן אף אינן מודעות כלל למטפל, נשאלת השאלה כיצד המטפל יכול בכל זאת לדעת כי פגע פגיעה שכזו באחד ממטופליו? פרו (2009) מרבה להדגיש את חשיבות התגובה של המטופל לפירוש כדרך להבנת השפעתו עליו – כלומר האם קיבל ועיבד אותו, או שפלט את הרגשות הקשורים אליו אל מחוץ למערכת הנפשית. בעקבותיו, ברצוני להציע כי תגובתו של המטופל היא שתראה האם פגענו בו פגיעה מיקרו-אגרסיבית.

רגשות המטופל המתעוררים בעקבות פגיעה בחדר הטיפולים יכולים לבוא לידי ביטוי באקטינג-אאוט, החל מביטויי תוקפנות גלויים מצדו ועד להיעדרויות ונשירה מהטיפול. תגובה אפשרית נוספת לאמירה שיפוטית מצד המטפל כלפי קבוצת המיעוט של המטופל יכולה להיות דווקא בצורת השתתפות של המטופל בדעתו של המטפל, ואף חבירה קבועה לשיח נגד קבוצת המיעוט שלו עצמו. חבירה כזאת אינה מערערת על מקומו של המטפל ומקבלת את עמדתו באופן אוטומטי, ללא מחשבה או בדיקה אמיתית. במקרה כזה, אם המטפל תמיד צודק, אזי לא באמת מקשיבים לו ולא באמת מתייחסים אל דבריו ברצינות, כי אם נכנעים לעמדתו תוך ביטול עצמי הגנתי.

גם אסוציאציה חופשית, זיכרון שעולה או אזכור תרבותי כזה או אחר אשר מופיעים בעקבות דברי המטפל, יכולים להעיד שהדברים שנאמרו קודם לכן, גם אם נועדו לסייע ולאפשר הבנה והתפתחות, נתפסו על ידי המטופל כפוגעניים ולא נחשבו כמועילים. אדגים זאת כעת באמצעות מספר מקרים הלקוחים מטיפוליי. דוגמה ראשונה היא כאשר אמרתי למטופל הומוסקסואל כי הוא "נראה נהדר היום" הוא ענה בתודה ואמר שהוא שומע זאת הרבה לאחרונה, ומתחיל לחשוב שמשהו אצלו לא בסדר. מתגובתו הבנתי כי הוא מתכוון שאנשים מרבים להתייחס לחיצוניות שלו ולא לפנימיות שלו, וכי יש לו ביקורת על כך, והנה – גם אני נהגתי בו באופן דומה; במקרה אחר, מטופלת שאלה אותי על סידורי החניה ליד הקליניקה ולאחר שהסברתי, כנראה באריכות מסוימת, אמרה: "הבנתי כבר כשהתחלת להסביר". היא אמנם אמרה זאת בצורה נעימה ונינוחה, אך אני חשתי כי הרגישה שאני מניח שהיא זקוקה להסבר מפורט בגלל היותה אישה; מטופלת ערביה מיפו סיפרה שאיחרה להגיע לפגישה בגלל בעיות תנועה שיצרו חפירות הרכבת הקלה באזורה, ואני מצאתי את עצמי מזדהה ומדבר בגנות הרכבת ובגנות יחס העירייה ליפו, אשר מוזנחת לעומת השכונות הצפוניות של תל אביב. דבריי, שאני שלם איתם ומאמין בהם, נחוו על ידה כהזדהות-יתר וכהתנשאות, והיא אמרה לי: "קל לך להגיד, אתה נמצא בצפון תל אביב".

הגורם המתקן סביב אירועים מסוג זה יהיה מבוסס על לקיחת אחריות על הפגיעה מצד המטפל, וכן על בירור ההקשר הריגשי והאסוציאטיבי הנלווה לפגיעה (Galgut, 2005). לקיחת אחריות על הפגיעה עוזרת למטופל להסיר אחריות מכך שנפגע ולהעביר את האשמה אל מקומה הנכון במקרה זה – אצל המטפל. בנוסף, אקט זה ממקם את הפגיעה בתוך ההקשר הטיפולי, וזאת לצורך המשך בירור ותיקון הקשר הטיפולי שנפגע. לצד זאת, בירור ההקשר הרחב יותר של הפגיעה מפנה את תשומת הלב של המטופל לא רק למציאות המתקיימת בחדר הטיפולים, אלא גם אל המרחב הפוליטי שנמצא מחוצה לו. בירור זה יכול להביא לזיהוי של מקומות נוספים בהם המטופל נפגע ומרגיש אחריות על כך, ויכול לקדם פעילות אסרטיבית פוליטית שתימנע את המשך פגיעתו, למשל השתתפות בהפגנות או תמיכה בחברים לקבוצת האוכלוסייה שזקוקים לעזרה. באופן זה הכאב סביב הפגיעה ועיבודו הופכים חוויה מתמשכת, טראומטית-עיקשת, לחוויה סובייקטיבית ואישית אשר ממוקמת כבר בתוך ההיסטוריה של המטופל.

סיכום

לסיכום, ברצוני להציע כי הקליניקה הפסיכולוגית ממוקמת תמיד בתוך הקשר פוליטי-חברתי. כפועל יוצא, המטפל, מודע ככל שיהיה להקשרים הפוליטיים והחברתיים המשפיעים על תפיסתו, יפגע בדרך מיקרו-אגרסיבית במטופליו. מדובר במצב מובנה שקשה להעלימו לחלוטין. מודעות לאפשרות הפגיעה, סוגי הפגיעה והשפעתה על המטופל, יכולה להביא להזדמנות לשינוי ולצמיחה עבור המטופל ועבור הקשר הטיפולי. כל זאת, בהנחה שהמטפל אכן מצליח לזהות את המיקרו-טראומה שעבר המטופל ולהתייחס אליה במסגרת הטיפולית. במאמר קצר זה הצגתי מהי פגיעה מיקרו-אגרסיבית בחדר הטיפולים, בחנתי את השפעותיה המיקרו-טראומטיות וכן את האפשרות לעבד אירועים אלה לטובת המטופל והקשר הטיפולי.

על הכותב – רני לוי

עובד סוציאלי (M.S.W), פסיכותרפיסט בגישה פסיכודינמית פסיכואנליטית, מדריך בתוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בבר-אילן, מלמד בתוכנית להכשרת מטפלות/ים בנפגעות ובנפגעי תקיפה מינית בבר-אילן, מלמד בתוכנית ללימודי המשך בחוג לרפואה באוניברסיטת תל אביב – הזרם העצמאי בפסיכואנליזה – פורצי דרך. עוסק בכתיבה תיאורטית אודות טיפול בנפגעי תקיפה מינית. אתר: https://www.ranylevy.co.il/

מקורות

בולבי, ג'. (2016). פרק 7 : "תפקיד ההתקשרות בהתפתחות האישיות". בתוך ע. ברמן (עורך), בסיס בטוח: התקשרות הורה-ילד והתפתחות אנושית בריאה (עמ' 121-134) . תל אביב: עם עובד.

זיו, א. (2012א). "טראומה עיקשת". מפתח 5 : 55-73.

זיו, א. (2012ב). "גבריות תחת מתקפה: מבט מחודש על טראומה מינית בגברים". שיחות. כ"ז (1), עמ' 23—32.

פרנצי, ש. (2003). "בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה". בתוך ע. ברמן (עורך), בלבול השפות בין המבוגרים לילד (עמ' 199-207). תל אביב: עם עובד.

Civitarese, G., & Foresti, G. (2008, June). When our words disturb the psychoanalytic process: From resistance as a defense to resistance as an interactive process. In International Forum of Psychoanalysis (Vol. 17, No. 2, pp. 82-90)

Chang, D. F., & Berk, A. (2009). "Making cross-racial therapy work: A phenomenological study of clients’ experiences of cross-racial therapy". Journal of Counseling Psychology, 56, 521–536

Constantine, M. G. (2007). "Racial microaggressions against African American clients in cross-racial counseling relationships". Journal of Counseling Psychology, 54(1), 1-16

Ferro, A. (2006). Trauma, reverie, and the field. The Psychoanalytic Quarterly, 75(4), 1045-1056.Ferro, A. (2009). Transformations in dreaming and characters in the psychoanalytic field. The International Journal of Psychoanalysis, 90(2), 209-230

Galgut, C. (2005). "Lesbians and therapists – the need for explicitness". CPJ: Counselling & Psychotherapy Journal, 16(4), 8-11

Greene, M. P., & Blitz, L. V. (2012). "The elephant is not pink: Talking about White, Black, and Brown to achieve excellence in clinical practice". Clinical Social Work Journal, 40(2), 203-212

Keller, R. M., & Galgay, C. E. (2010). "Microaggressions experienced by people with disabilities in US society". In: D.W. Sue (Ed.) Microaggressions and marginality: Manifestation, dynamics, and impact (pp. 241–268). New York, NY: Wiley & Sons

Levine, H. B. (2014). Psychoanalysis and trauma. Psychoanalytic Inquiry, 34(3), 214-224

Liegghio, M., & Caragata, L. (2016). "Why are you talking to me like I’m stupid?: The microaggressions committed within the social welfare system against lone mothers". Affilia: Journal of Women & Social Work, 31(1), 7–23

Les Marvin, F. (2017). "Ego Psychological Contributions to Understanding Microaggressions in Clinical Social Work Practice". Psychoanalytic Social Work, 24:1, 1-17

Nadal, K. L., (2019) "A Decade of Microaggression Research and LGBTQ Communities: An Introduction to the Special Issue". Journal of Homosexuality, 66:10, 1309-1316

Nadal, K. L., Rivera, D. P., & Corpus, M. J. H. (2010a). Sexual orientation and transgender microaggressions in everyday life: Experiences of lesbians, gays, bisexuals, and transgender individuals. In: D. W. Sue (Ed.) Microaggressions and marginality: Manifestation, dynamics, and impact (pp. 217–240). New York, NY: Wiley & Sons

Nadal, K. L., Issa, M-A., Griffin, K., Hamit, S., & Lyons, O. (2010b). "Religious microaggressions in the United States: Mental health implications for religious minority groups". In: D. W. Sue (Ed.), Microaggressions and marginality: Manifestation, dynamics, and impact (pp. 287– 310). New York, NY: Wiley & Sons

Owen, J., Tao, K., & Rodolfa, E. (2010). "Microaggressions and women in short-term psychotherapy: Initial evidence". The Counseling Psychologist, 38(7), 923-946

Owen, J., Tao, K. W., Imel, Z. E., Wampold, B. E., & Rodolfa, E. (2014). "Addressing racial and ethnic microaggressions in therapy". Professional Psychology: Research and Practice, 45(4), 283–290

Pierce, C., Carew, J., Pierce-Gonzalez, D., & Willis, D. (1978). "An experiment in racism: TV commercials". In: C. Pierce (Ed.) Television and Education (pp. 62–88). Beverly Hills

Ross-Sheriff, F. (2012). "Microaggression, women, and social work". Af?lia: Journal of Women and Social Work, 27(3), 233–236

Sue, D. W., Capodilupo, C. M., Torino, G. C., Bucceri, J. M., Holder, A. M. B., Nadal, K. L., & Esquilin, M. (2007). "Racial microaggressions in everyday life: Implications for clinical practice". American Psychologist, 62, 271–286

Sue, D. W. (2010). Microaggressions in everyday life: Race, gender, and sexual orientation. Hoboken, NJ: Wiley

Winnicott, D. W. (1974), Fear of breakdown. In: Psycho-Analytic Explorations, eds. C. Winnicott, R. Shepherd, & M. Davis. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1989, pp. 87–95.

 

Wong, G., Derthick, A. O, David, E. J. R., Saw, A., & Okzaki, S. (2014). "The what, why, and how: A review of micro-aggressions work in psychotherapy". Race and Social Problems, 6, 181–200