רני לוי
רני לוי
עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות מוסמך

"התקווה היא חלומם של אנשים ערים" (אריסטו) – היבטים של תקווה בטיפול

הטיפול הנפשי, כמו הדרמה, או הסיפור הדרמטי, הם תנועה תמידי בין תקווה ואיבוד התקווה. הטיפול נפתח עם איזו תקווה מוצהרת או נסתרת של המטופל לשינוי ועם תקווה מוצהרת ואולי יותר אמביוולנטית באופן נסתר, של המטפל לשינוי אצל המטופל. התקווה של המטופל מקבלת צורות ואופנים שונים במהלך הטיפול, במקרה הטוב היא נעה מתקווה לא ריאלית לתקווה ריאלית, אנו נעים בין תקווה לאיבוד תיקווה שיוצרת תקווה אחרת, ריאלית יותר.

במקרה הפחות טוב תקווה לא ריאלית נשארת מוסתרת מעיננו והטיפול מתנהל לצידה ובלי שנבחין כיצד היא לא מאפשרת התקדמויות משמעותיות כאלו ואחרות.

גם לאחר הכנס, נשארתי עם סימני שאלה לגבי הקשר בין מושג התקווה למושגים הקרובים אליו כגון אמונה, אשליה ואופטימיות. אני חושב שזה מה שכנס טוב אמור לעשות, להשאיר עם סימני שאלה ואם תקווה להמשך חקירה פרודוקטיבית.

את הכנס פתחה הרצאתו של ד"ר בועז שלגי, פסיכולוג קליני, ראש התכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה, אוניברסיטת ת"א. שם ההרצאה, "מ- re-living ל- relieving: מקורה של התקווה במפגש הטיפולי", מזמין את השומע להעמיק בנושא כפיית החזרה ומציאת התיקווה הקשורה ביציאה ממצב מפעולה זאת אל חיים עצמאיים יותר. מהי כפיית החזרה? מדובר במצב שבו העבר הטראומטי מופיע בהווה ומתאחד איתו. מצב שבו הזמן מתכווץ לכדי נקודה אחת ובעצם אין זמן, כי אין עבר ואין הווה, שניהם מתכנסים אל תוך ההווה, ומכאן שגם עתיד לא יכול להיות, עתיד שאינו חזרה נוספת על העבר. חוויה טראומטית היא חוויה שהפרה את ההגנות של הנפש והביאה למצב של מוצפות וקפאון, המערכת נכנסה ל shut down , ואנו מקבלים את אותה חוויה שהייתה ושלא יכלה להתעכל, שוב ושוב. זהו מעגל מת היוצר ייאוש שהוא ההפך מתקווה.

אנו נוטים לחשוב שלספר לאדם אחר את האירועים הטראומטיים שלנו מקל ומביא לשינוי בכל הקשור לכפיית החזרה, ובכן, זה לא תמיד נכון, אומר ד"ר שלגי בעקבות ברומברג, לפעמים סיפור הסיפור הטראומטי אינו מקל אלא אף מקשה ומחמיר את המצב. המצב מחמיר כי בנוסף לקושי הקיים עקב האירועים הטראומטיים מהעבר, אנו מוצאים את הייאוש הנובע מכך שסיפור האירוע לא פתר דבר. מדוע הגדת דבר האירועים הטראומטיים, סיפור האירוע,  אינה פותרת, לעיתים, את הכאב הכרוך בהם? ובכן, הסיבה היא שהאירועים לא נחשבו. משברי האמון, הנטישות של הילדות המוקדמת והינקות, אירועי ה  – Z, כפי שמכנה אותם ווניקוט, קראו בטרם יכול האדם להציב אותם במנגנון במנטאלי שלו, ובמובן הזה הם פרא-מנטאליים. הם באים לידי ביטוי בטיפול בתורה של acting out, או הזדהות השלכתית ואינם נוכחים באופן מורגש בסיפור האירועים מהעבר. הדרך לעבוד עם האירועים שהביטוי שלהם הוא בפעולה, הוא שונה מאשר דיבור ישיר עליהם. ד"ר שלגי מציג שני סוגי התמודדות עם שאלה זאת, האחד של וויניקוט והשני מתוך הגישה האינטרסוביקטיבית ולאחר מיכן מציג אפשרות נוספת מתוך מאמר של אוגדן המנתח את מאמרו של ביון על הזיכרון ותשוקה.

הפיתרון הוויניקוטיאני הוא זה של הרגרסיה, כפי שהוא מופיע במאמר על הפחד מהתמוטטות. ויניקוט מדבר שם על פחד מהתמוטטות שבעצם התרחשה בעבר, אך לא נחוותה. הגישה הזאת, שלדעתי האישית, עושה אידיאליזציה, הנשענת על המיתוס של הלידה מחדש, טוענת כי המטופל חוזר כביכול לאירועים או אירוע טראומטי מעברו כפי שמשתחזר בתוך הקשר הטיפולי עם המטפל. האפשרות לחזור לעבר זה ולחוות אותו שוב לראשונה כאשר המטופל מוחזק בסביבה הטיפולית על ידי המטפל מאפשר לשחרר את כפיית החזרה בכך שמאפשר לצור תנוע איפה שהיה קפאון ולמצוא משמעות היכן שלא הייתה משמעות ולא היו מילים.

הפתרון השני שמציג ד"ר שלגי הוא זה האינטרסוביקטיבי, אשר בו החלקים הטראומטיים, הדיסוצייטיבים הודרו מהנפש והפכו לחסרי משמעות וחסרי תנועה. החזרת חלקים אלו לחיים מחייבת, ע"פ גישה זאת תנועה בשניים. על המטפל להציב עצמו במקומות בהם כף רגלו של המטופל לא יכולה לדרוך ולהוביל אותו ביחד לשם. המטפל והמטופל מחיים חלקים אלו בכך שהם יוצרים וחווים יחד את האזורים הבלתי נסבלים אצל המטופל. המטפל נדרש להיות במקומות אשר המטופל לא יכול להיות בהם. הוא יאתגר ביחד עם המטופל מקומות אלו ויצעד אתו אליהם.

הפתרון השלישי שהוצג בהרצאה הוא זה של אוגן, כפי שמוצג במאמר שבו הוא מנתח את המאמרו של ביון, ללא זיכרון וללא תשוקה.

בעזרת הצגת מקרה מטלטלת וסוערת מתאר אוגדן מצב שבו על המטפל להיעשות אחד עם ה – O של המטופל. הוא לא מלווה או מוביל, אלא נעשה אחד עם האמת הנפשית של המטופל. אין הכוונה כאן בהבנת החוויה של המטופל אלא בהיות אחד עם החוויה של המטופל. בכדי לנסות לצאת מאותה כפיית חזרה משתקת, על המטפל להיות אחד עם האימה הלא נחוות, הדיסוציאטיבית של המטופל ולפרש מתוכה מתוך הכרה בה וחשיבה עליה. התקווה שנפגשת עם המפגש עם האמת הפנימית שלנו, היא לא תקווה לעתיד טוב יותר, או תקווה למשהו מיוחד שיקרה בעתיד לא ידוע, התיקווה הזאת היא תיקווה נוצרת מתוך המפגש עם עצמנו, היא תיקווה הווה, תקווה שיש בה קבלה ואולי השלמה עם עצמנו ומתוך כך עם חיינו.

פרופ' חנוך בן פזי דיבר על היסוד הנפשי של התקווה. פרופ' בן פזי הוא מרצה לפילוסופיה ולמחשבה היהודית של העת החדשה באוניברסיטת בר אילן, ומכללת סמינר הקיבוצים.

פרופ' בן פזי דיבר על תיקווה כאפשרות לעתיד טוב יותר. הוא סקר את ההתפתחות הפילוסופית בכל הקשור לנושא, החל מקאנט ועד לוינס. אחד מן המאפיינים של הפילוסופיה המודרנית שהשפעתה רחבת היקף היה הרצון לייצר משמעות בעידן של חוסר משמעות, המוטיבציה להבנות משמעות קיומית של הסובייקט בעידן של 'מות האלוהים'. אם בימי הביניים התיקווה התחברה ליסוד העל אנושי בעזרת הבטחה לחיי גן עדן או לתיקווה הקשורה במכשפים וכוהנים ומגדי עתידות, הנאורות, בעיקר בעזרת משנתו של קאנט, העבירה את התיקווה אל תוך הסובייקט. ההגדרות של התיקווה עברו מבחוץ פנימה. על האדם המודרני ליצר בעצמו תיקווה ללא הבטחה לעתיד כלשהו בדמות גן עדן או ישועה אחרת בחיים אחרים.

פרופ' בן פזי, המשיך ותאר את חווית הזמן, כפי שמגדיר אותה ברגסון. מדובר בזמן פנימי שאינו חופף לזמן החיצוני, למוסכמה שאותה אנו מכנים זמן. דוגמא טובה לכך היא שעה, טיפולית או אחרת, שיכולה להמשך לנצח או לעבור מהר אם נהנים. הזמן הוא המשותף הוא יצירה משותפת שעוזרת לנו לחיות ביחד, הוא מסכמה. היידגר ממשיך ומפתח את מושג הזמן של ברגסון ומוסיף לו את האופק של המוות, הפעולה של הזמן היא אחת הפעולות הבסיסיות של הסובייקט. זהו הסובייקט שההיות לקראת מוות הוא אחד ממאפייניו הבסיסיים. האותנטיות של הסובייקט באה לידי ביטוי בכך שהוא חי את חיו כאשר המוות מוגדר כאופק שלו. על כן החיים האותנטיים הם חיים פסימים. לוינס מוסיף למשוואה את פני האחר, האחר שכל כך נעדר ממשנתו של היידגר, האחר על פי לוינס הוא זה שמפגיש אותנו עם המוות דרך פניו. המוות שמבעית אותנו אינו המוות הערטלאי הקשור לזיקנה אלא זה שיכול לבוא מהאחר. פני האחר מפגישים אותנו עם אימת המוות, אך יכולים להפגיש אותנו גם עם תיקווה. תיקווה זאת נולדת מתוך היסוד המשיחי שהוא מעבר להיות, מעבר לקיום. פני האחר הם תמיד גם איתות למה שמעבר לקיום, הם סימן לטרנסצנדנטי ולמשיחי אשר מזוהה עם תיקווה.

התקווה מתפתחת אל מול פני האחר יחד עם האחריות על האחר ומתוכה, ככל שהאחריות גדלה כך נמצא גם תקווה שהאחריות הזאת תצליח לשמור על אחר ולהיטיב איתו. יש בציווי האלוהי "לא תרצח" תקווה לחיים שהרצח תופס בהם פחות מקום.

שם הרצאתה של ד"ר דנה אמיר, שהיא פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, כלל ציטוט מפרי עטה של הסופרת הברזילאית קלריס ליספקטור, "יַחַד עִם זֶה שֶׁהָיָה דִּמְיוֹנִי – הָיָה זֶה עוֹלָם שֶׁנוֹעֲצִים בּוֹ שִׁינַיִם". בהרצאתה אשר נעזרה בסיפור של ליספקטור, העונה לשם "אהבה", נסתה ד"ר אמיר לתאר את האלביתי כמקור לתקווה.

פרויד תיאר את האלביתי כזה המוכר אשר הפך באמצעות תהליך ההדחקה לזר. האלביתי המתואר בסיפורה של ליספקטור הוא איש עיוור הלועס מסטיק בתחנת האוטובוס בו נמצאת הגיבורה של הסיפור ומחכה לאוטובוס. משהו בעיוור שלועס מסטיק, אולי העירוב של קודש וחול, מזעזע את חייה של הגיבורה שחיה חיים שקטים ובורגניים עד אותו רגע. ד"ר אמיר מזכירה לנו את דבריו של מלצר בעניין שני ממדי הידיעה, האחד הוא ממד העיטוף, אשר בו אנו יודעים על הדבר מתוך הקשריו השונים, זוהי ידיעה על אודות הדברים והיא תוצאה של היכולת שלנו לקשר ולחבר בין דברים ומתוך כך לדעת על אודות הדבר. הממד השני של ידיעה הוא ממד החישוף. בממד זה אנחנו יודעים את הדברים ולא על הדברים ואנחנו יודעים את הדברים מתוך עצמם ולא מתוך הקשרם. ידיעה זאת נשמעת לי כידיעה אינטואיטיבית, זאת הבנה שלי ואיני יכול להיות בטוח שזאת הייתה גם כוונות של מלצר בממד ידיעה זה. הפגישה עם העיור לועס המסטיק בסיפור של ליספקטור היא פגישה עם ידיעת המציאות, או חשיפה של המציאות וידיעתה באופן ישיר. המציאות עליה הגנו הבית והמשפחה והעבודה נחשפת כפי שהיא. זהו האלביתי שנחשף. כמו הגוגלות מבשרת המוות בציורו של הולביין, השגרירים, כך העיוור מכה את הגיבורה בתדהמה ומסית אותה ממהלך חייה.

ד"ר אמיר מצביעה על הדיאלקטיקה והכינון ההדדי של המושגים ביתי ועלביתי. היא מתארת את שלושת אופני היחס שמתאר ביון בין המכיל למוכל ומסבה אותם ליחסים בין הביתי והעלביתי. אם היחסים הם טפליים, אזי שני החלקים חיים במקביל ומפגש בינהם מבטל אחד מהם. הם מקייים יחסים של איון הדדי. אם מדובר ביחסים שיתופיים אזי הם מקבילים אך אינם נפגשים, חיים זה לצד זה ללא הרס אך גם ללא הפרייה משותפת. רק בערכת יחסים סמביוטית מתקיימת אינטרקציה בין החלקים שיכולה להיצר משמעות ועניין חדש. חדירה של העלביתי אל הביתי, כל עוד היא אינה מזמנת חרדה המבטלת את המפגש, יכולה ליצר משמעות חדשה. במשמעות זאת אנו מוצאים תיקווה. זאת תיקווה הנולדת מתוך מפגש בין העלביתי לביתי.

אודי רוזנטל, פסיכולוג קליני, אנליטיקאי מנחה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, דיבר על " הדיאלקטיקה של התקווה – מגן העדן האבוד להדדיות ויחסים". הוא תיאר את התיקווה מנקודת מבט קליניינית.

בהרצאה תיאר את המהלך של התפתחות חווית התקווה בטיפול. תחילת הטיפול לעיתים קרובות מאופיינת בתקווה של המטופל ליחסים עם אובייקט מותאם באופן משלם- אובייקט שמונע חוויות סבל של נפרדות, קינאה, אכזבה, המתנה והבדלים. במהלך הטיפול המטפל מלווה את תהליך האבל של המטופל ומנסה להכיל את האכזבה, העלבון, הכעס והייאוש שלו . התהליך יכול להביא לשינוי באיכות התקווה ולהתפתחות תקווה למפגש ומגע עם הסובייקטיביות של עצמו ושל זולתו.

האדם, על פי הגישה קלייניאנית, נפגש במהלך כל חיו עם מספר אמיתות קיומיות שאיתם הוא מתמודד ועליהם הוא מתאבל ומתוכם הוא יוצר את התיקון. המפגש עם האמת יכול להיות מתוך הפוזיציה הסכיזו פרנואידית או מתוך הפוזיציה הדפרסיבית. המפגש מתוך הפוזיציה הסכיזופרנואידית יוצר תיקווה לא ריאלית, כך המפגש עם הנפרדות יוצר תיקווה לאיחוד, המפגש עם הסופיות, יוצרת תיקווה להעדר סופיות והמפגש עם הזוג ההורי הפורה שהילד אינו חלק ממנו אך הוא תוצאה שלו ויכול להיעזר בו יוצרת תיקווה להיות מעבר לו ולבטל אותו. התקווה מתוך הפוזיציה הדפרסיבית, היא תקווה בוגרת וריאלית יותר. כך התלות האנושית מייצרת תיקווה ליחסים מיטיבים שיש בהם אהבה, נפרדות והכרה הדדית, הסופיות של כל קשר וכל דבר ועובדת המוות יוצרים תיקווה להמשכיות שבזכרון ונשיאת אלו שנעדרים איתנו ותיקווה להמשכיות שלנו גם בהעדרנו והמפגש עם הזוג ההורי הפורה יכול לצור תיקווה להיעזר בזוג ולהנימו ולהיות כמוהו עם אחרים ועם עצמנו.

עוד דיבר אודי על המעבר המתרחש בין הסופר אגו התובעני הנוכח בעמדה הסכיזופראנואידית ומופיע יחד עם התקווה שאינה מציאותית, לעומת הסופר אגו הריאליסטי יותר הנמצא בעמדה הדפרסיבית. המעבר מתיקווה אחת לשנייה עובר דרך היכולת להתאבל על חוסר היכולת להגשים את העמדה שאינה ריאליסטית.

את הרקע התאורטי הזה ליוותה דוגמא קלינית עשירה ומעשירה שהדגישה את העבודה הקליניינית סבבי הרגשות המונעים את המעבר בין העמדות ושרואה בפרוש הרגשות האלו כדרך להתגבר על פתרונות לא ראליים לבעיות השונות שמציבות בפנינו עובדות החיים שתוארו.

קלאודיה קוגן, פסיכולוגית קלינית-מדריכה, יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות. הציעה התבוננות  בשאלת התקווה מנקודת מבט של פסיכולוגיית העצמי. היא הראתה קטעים מתוך תוכנית שעסקה בסיפורו של בחור צעיר בשם ג'וני אשר מאס בחייו ובחר לסיימם. הוא  התיישב על שפת גשר ווטרלו בלונדון מתוך מגמה לקפוץ משם אל מותו. בין האנשים שחלפו על פניו היה צעיר אחד שנעצר לידו ודיבר אל ליבו ושכנע אותו לרדת משם. בסרט מתאר ג'וני איך דיבר מייק, אותו עובר אורח שחלף במקום, אל ליבו ואיך גרם לו להרגיש שיש טעם לנסות שוב, להמשיך ולחיות. ג'וני אכן ירד מהגשר ועבר תהליך שיקום. הוא לא שמר קשר עם מצילו, התוכנית ששמה "מחפש את מייק" עוקבת אחרי ניסיונותיו למצוא את מייק, ששמו בסופו של דבר אינו מייק, כפי שג'וני זכר, אלא ניל, מציאתו ויצירת הקשר המחודש אתו בכדי להודות לו.

דר' קוגן משתמשת בדוגמא זאת בכדי לראות את מקומו של האחר כזה שנותן תקווה, שמאפשר את התנועה מחוסר מוצא למוצא. היא מתארת את החיוך של האם אל תינוקה כחיוך הנותן תיקווה היא מתארת ויניטה מתוך טיפול ומראה כיצד פרשה התנהלות של מטופל אר מחה כנגד עוולות כאלה ואחרות לא כביטוי של שנאה אלא כביטוי של רגישות ייחודית ומיוחדת וכיצד פרוש זה גרם למטופל להרגיש בעל וערך ונטע בו תיקווה.

מנקודת מבט קוהוטיאנית, נוכחות זולתעצמי שיטתית ורציפה אמורה לתת מענה לשני צריכים עקריים:

  • קוטב המירורינג או הנראות קשור לצורך להרגיש נראה ולקבל מהאחר הכרה מתפעלת המאפשרת חוויה של היות בעל ערך. מירורינג זה יוצר את הרגשת היות האדם ראוי וטוב ומכאן נולדת השאיפות והאמביציות המבטאות את רצונות של העצמי הייחודי להתממש ולהתגלם בעולם.
  • קוטב האידיאליזציה קשור לצורך להיות מחובר, מוחזק על ידי אחר מוערך, בוטח, יודע ומבין את דרכי העולם. זולת עצמי זה מאפשר חוויה של ביטחון ורוגע, קוטב זה עונה על הצורך האנושי לחוש את העולם כמקום בטוח שבו נתן להתקיים יחד, ממנו נולדת ההוויה הערכית של האדם.

דר' קוגן טוענת כי רגעים בהם מתקיימת הזנה בו-זמנית, סינכרונית, כוללת ולא מפוצלת של שני צרכי העצמי שתוארו קודם לכן הם רגעים של תיקווה. אלו רגעים נדירים במהלך הטיפול , אך המשמעות שלהם היא רבה ועוצמתית. אלו רגעים שבהם שני אופני ההנכחות הללו מצליחים להתגלם בתוך רגע אחד מיוחד היוצר איחוי של מה ששבור בראיית האדם את עצמו ואת העולם.

ד"ר אילן אמיר, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי מנחה בחברה הישראלית לפסיכואנליזה,

מלמד בתכנית לפסיכותרפיה של אוניברסיטת תל-אביב ובמרכז ויניקוט, יו"ר וועד עמותת לכל נפש. דיבר על המשבר הפסיכוטי כהזדמנות לתקווה. דונלד ויניקוט טען שנטייתו של האדם שעבר משבר פסיכוטי לעבור רגרסיה מהווה חלק מיכולתו להביא לריפוי של העצמי ולכן הוא מתייחס אליו כאל ביטוי של תקווה. תקווה, שהיבטים מסוימים של הסביבה שכשלו במקור ישוחזרו מחדש בהווה, כשהפעם הסביבה תצליח לספק את התנאים להתפתחותו והתגבשותו של העצמי האמיתי של אותו אדם. לכן, לדברי ויניקוט, עלינו להתייחס לנטייה לרגרסיה של האדם שעבר משבר פסיכוטי, כאל קומוניקציה לא מודעת של המטופל אל המטפל על האופן שבו עליו להתנהל בטיפול ולא על האופן בו עליו לפרש. הוא הראה את מה שנדרש מהמטפל על מנת שהתנהלותו בטיפול באדם שעבר משבר פסיכוטי, תממש ולא תחמיץ את ההזדמנות של המטופל לתקווה. כך שבזכות הרגרסיה והתהליך הטיפולי הוא יצליח לפתח ולגבש את העצמי האמיתי שלו.

פרופ' יולנדה גמפל, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל; המחלקה לפסיכולוגיה, איסוף המחשבות על התקווה בתוך החיים ובתוך מלאכתנו הטיפולית

אופיר במאמרו "תפקיד התקווה בטיפול דינמי בנפגע פוסט–טראומה כרונית ומורכבת"[1], מתאר את עמדתו של מיטשל בעניין התיקווה בחדר הטיפולים: "בניגוד למטפל, תקוותו הבלתי מודעת של המטופל היא להישאר 'תקוע' עם התקוות הישנות והמוכרות תחת טיפולו המגונן והכול–יכול של המטפל. עם זאת, הוא מגיע לטיפול מתוך מצוקה המגלמת רצון (ותקווה) לחולל שינוי במצבו, ומתפתחת מערכת יחסים דיאלקטית בין הסטטי והמוכר (התקוות הישנות) לבין הכמיהה למשהו מלא ומספק יותר (התקווה לשינוי). לפיכך משבר הממחיש את הפערים שבין תקוות המטפל לתקוות המטופל הוא בלתי נמנע. מיטשל רואה בכך חלק טבעי בתהליך הטיפול. בתהליך זה צצים רגעי משבר. לעתים הם גוברים ומתבטאים בהתקפות של המטופל על הבנותיו של המטפל. ההתקפה היא למעשה על האמונה של המטפל בדבר שינוי, ועל מה שמשך אותו לתחום מלכתחילה (היכולת להבין, לפרש ולגרום לשינוי). ההתקפה היא אפוא מקום המפגש עם מגבלותיה של ה'הבנה' ועם הפחדים העמוקים ביותר של המטפל.  נוסף על כך מיטשל סבור כי ההבנות של המטפל הן הבסיס לפירוש האנליטי שבסופו של דבר מוביל להתפתחות התהליך הטיפולי, כלומר לתקווה. כדי שהמטופל יקבל את פירוש התהליך, עליו לראות בפירוש של המטפל משהו שונה מכל דבר אחר המוכר לו, ובלשונו של מיטשל, ש'האור' (הפירוש) שהאנליטיקאי שופך על ה'מנסרה' (עולמו הסובייקטיבי של המטופל) לא יתפזר לקטגוריות התנסות מוכרות: פחדים ישנים, כמיהות ישנות ותקוות ישנות. אלא שהפירוש, שבדרך כלל מוביל לתקוות חדשות, מגביר את פחדיו של המטופל, שכאמור חושש משינוי. למרות זאת מיטשל מצביע על הפירוש ועל הדיאלוג הפנימי של המטופל עמו (עם המטפל בתוך תהליך הטיפול) כתחילת השינוי. שינוי הוא מצב טרום מאוזן ולכן הוא בלתי נסבל למטופל, מה גם שהוא בא על רקע התחושה הבלתי מודעת שלו שערכי המטפל ואישיותו נכפים עליו".

אני נוטה להסכים עם גישה זאת ורואה בה צד משלים לדברים השונים שנאמרו בכנס היפה ומעורר התיקווה הזה.

אנסה להביא עמדה נוספת לגבי תיקווה כפי שתארה שמחה יעל פזואלו, פסיכולוגית קלינית שנפטרה מסרטן. בהרצאה מול חולי סרטן בפברואר 2013, ביחידה לרפואה משלימה בבית החלים בלינסון, היא כותבת:

אז מה יש בה, בכל זאת, בתקווה?

יש בה את המילה "קו". הקו, קו החיים, הדרך, הם התקווה עבורי. ה"דרך" במובן הרחב ביותר שלה, על כל ההתפתלויות בהן היא מתפתלת. הקו הזה, של התקווה, מחבר בין העבר לעתיד, אבל הוא קיים תמיד בהווה.

זו נקודה מאוד חשובה: תקווה היא עמדה שקשורה להווה שלי. זוהי תקווה הווה. היא אינה קשורה באמת לעתיד. תקווה היא התשובה לשאלה היא במה אני מאמינה ברגע הזה, מה אני חיה עכשיו.

התודעה האנושית מתקשה מאוד להיות בהווה, להיות עם הדברים כפי שהם, מבלי לרוץ לתסריטים קטסטרופליים או לפנטזיות הוליוודיות. פשוט להיות עם הדברים כפי שהם כרגע. קשה לנו להיות עם הדברים כפי שהם כרגע. עד כדי-כך, שראיתי הרבה אנשים המעדיפים להיות מיואשים מאשר להיות באי-ידיעה. הרי מהו ייאוש, מתי אדם מיואש? כאשר נדמה לאדם שיש לו ידיעה לגבי העתיד. כאשר, לכאורה, "ברור לאן הדברים הולכים".

החיים האנושיים כרוכים במסתורין ביחס לעתיד. ציפייה, חשיבה חיובית, הבטחה, וגם ייאוש: כולן מנסות להפר את המסתורין הזה, להתערב בו באיזשהו אופן, ובמובן הזה, הן מפרות איזה איזון עדין הנדרש כדי לאפשר לחיים לזרום מרגע לרגע, כפי שהם באים, מבלי לנסות לשלוט בהם או לשפוט אותם.

תקווה אינה מפרה את המסתורין. אין בה תביעה של ממש ביחס לעתיד. כשם שאופטימיות היא עמדה הווה, ואין בה תביעה של ממש ביחס לעתיד. אופטימיות היא עמדה עכשווית, היא התשובה לשאלה: מה אני רואה כאשר אני מתבוננת על החיים? אופטימיות תהיה ראיית מה שיש בהם, ופסימיות תהיה המצאה של מה שאין. כאשר אישה רואה את מה שיש בחייה, אין היא עסוקה בהשערות על מה שאין, על מה שיכול היה להיות.

בקו העדין הזה, קו שמוביל בין העבר לעתיד, קו שבו אני משתדלת להתמקם מיד ברגע הנוכחי, בהווה – התקווה היא המצפן שמורה לי את הדרך. התקווה היא החלון שדרכו נושבת רוח רעננה של חופש ושל אפשרות, וגם של אי-ידיעה. בהיותנו בני אנוש, אנחנו נידונים לחיים של אי-ידיעה. תקווה, עבורי, היא קבלת אי הידיעה בשלום.

ההסכמה העמוקה לא לדעת את העתיד, הקבלה את אי-הידיעה מתוך שלום ואהבה, פותחת שער אל החיים ברגע הזה. וכשהשער הזה נפתח, נכנסות דרכו גם תקווה, קבלה, אמונה, אהבה, ושמחה. שמחה בחיים, כפי שהם באים בכל רגע ורגע, תמיד חדשים, תמיד לא ידועים".

בעזרת הכנס היפה והחשוב יכולתי לעסוק וללמוד מעט יותר על ההיבטים הפסיכולוגים הטיפוליים וכן הרוחניים של התיקווה. ועל כך התודה למארגנים ולמרצים

[1] לוי, א'. (2012 .(תפקיד התקווה בטיפול דינאמי עם נפגע פוסט טראומה כרונית ומורכבת. "מארג": כתב

עת ישראלי לפסיכואנליזה, ג, 112-91