רני לוי
רני לוי
עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות מוסמך

השפעת עישון גראס על טיפול נפשי

כאשר ירון הגיע אלי בפעם הראשונה, הוא לא דיבר על גראס. ירון הוא בחור צעיר ואינטליגנטי מדרום הארץ שהגיע לעיר הגדולה אחרי הצבא והשתקע בה. עוד לפני הצבא נהגו הוא וחבריו לעשן גראס כמעט כל ערב. בצבא עישן מעט יחסית כי שירת רחוק מהבית והתנאים לא אפשרו לו. הוא הגיע אלי לטיפול נפשי עם תלונות על כך שהוא אינו מוצא את עצמו בעבודה ושהלימודים באוניברסיטה קשים ממה שחשב שיהיו, והוא אינו בטוח שיוכל להתמיד ולהצליח בהם. ירון בחר דווקא מגמות שנראו לו קלות. הוא בכלל לא היה בטוח שהוא רוצה ללמוד, ההורים דחפו ומימנו אותו והוא התקשה לסרב להם. ירון לא סיפר לי על עישון הגראס כי לא ראה בזה בעיה. הוא עדיין לא רואה בעישון בעיה, הוא רואה בו דרך חיים. ירון הוא דמות בדויה המבוססת על מקרים אמיתיים שאיני יכול להביא כדי לא לחשוף את מטופליי ולהפר את הסודיות המובטחת להם.

במשך השנים טיפלתי בצעירים רבים המעשנים גראס. סוג הטיפול שעליו אני אמון הוא פסיכותרפיה, טיפול נפשי קונבנציונלי לחלוטין. דברים אלו נכתבים מתוך היכרות איתם ועם השפעת הגראס על חייהם ועל אופן ההתקדמות שלהם בטיפול נפשי.

כמה הערות לפני שאמשיך:

אני רוצה לכתוב כרגע רק על הטיפול הנפשי במעשני גראס וחשיש, ולצורך העניין מניח בצד שימוש בסמים אחרים.
אין לי שום רצון לומר דבר או חצי דבר על צמח הקנאביס עצמו. השאלה המוסרית או החוקית פחות קשורה לענייני כרגע.
אני מתייחס למעשנים מסיביים, כלומר אנשים המעשנים באופן יומיומי או כמעט יומיומי, ולא לעישון אקראי.

בכתבות בנושא סמים (קראתי די הרבה כאלה לצורך כתיבת הדברים הללו), מופיעים תיאורי מקרה המתחילים כמו זה שתיארתי וממשיכים לתיאור האסונות וההידרדרות של אותו מעשן. אין לי שום כוונה לעשות זאת. אני מתייחס לאותם אנשים שאצלם הגראס לא גרם להידרדרות במצב ולהתמכרות לסמים קשים יותר. מצבו של ירון לא הידרדר, אבל גם לא השתפר כפי שיכול היה להשתפר בטיפול. ירון הצליח להחזיק עבודה חלקית כסטודנט ואפילו לצלוח את הלימודים. אם כך, נשאלת השאלה, מה הבעיה?

כדי לענות על כך צריך להבין משהו בטיפול נפשי כפי שאני מבין אותו. מטופל אמר לי פעם שמה שאני עושה בטיפול איתו זה לחקור את המובן מאליו, את מה שברור. הפסיכולוגיה רואה במפגשים לא מוצלחים שלנו עם המובן מאליו את סיבת המצוקה הנפשית שלנו. המובן מאליו הוא המציאות. מפגשים לא מוצלחים עם המציאות הם מפגשים שלא היינו מוכנים אליהם ושפגעו בנו. מפגשים עם נפרדות, עם תסכול, עם בדידות, עם גודש רגשי כזה או אחר שלא יכולנו להתמודד איתו; כל אלה משאירים בנו חותם נפשי. חלק מהמציאות היא גם עובדת היותנו חלקיים, מוגבלים, סופיים, ותלויים באחרים. זאת לא כל המציאות כמובן, המציאות מכילה גם את האפשרות שלנו להיות מאושרים, ליצור, לעזור, להיות אהובים ואוהבים. טיפול נפשי עוזר לנו להתמודד עם המובנים מאליהם הללו, הטובים והרעים,  בתנאים משופרים ובעזרת מלווה. צמיחה נפשית היא בדיוק היכולת להיפגש עם המובן מאליו באופן שונה, כואב פחות ומספק יותר מבעבר. האסכולות השונות בפסיכולוגיה נבדלות זו מזו בדרך שבה הן מאבחנות את הבעיה הנפשית ומטפלות בה.

זה לא כל כך פשוט להיפגש עם המציאות. ההכרה שאנו מכירים בטיפול היא הכרה רגשית ולא שכלית; קל לבוא ולהגיד את הדברים – הרבה יותר קשה להרגיש אותם. ההכרה בקושי היא פעמים רבות כואבת ומפחידה מאוד. לפעמים נדרש לנו זמן רב עד שאנו מגלים אותה. אבל כשאנו מכירים בדברים מסוג זה, נעשית איזו התקדמות נפשית, צמיחה פנימית אמיתית.

עוד מובן מאליו אחד הוא שאם מעשנים סמים, וכאמור אני מדבר על גראס וחשיש ולא מתייחס כאן לשאר הסמים כי לגבי השאר זה די מובן מאליו – אז קשה להתקדם בחיים מבחינה פנימית, רגשית ונפשית. מובן מאליו שלא ניתן לעשות עבודה רוחנית. שימוש מסיבי בסמים קלים לא מאפשר מודעות נפשית. הגראס לא מאפשר למטופל לחוות את עצמו כפי שהוא, כאדם אמיתי. אמיתי במובן הפשוט ביותר מבלי להסתבך בפילוסופיה כזאת או אחרת; אמיתי כפי שהוא בדרך כלל, זאת אומרת ללא חומר או כדור או דבר כלשהו המשנה אותו. אמיתי כפי שהוא כרגע עכשיו וככה!

כמו כדורים פסיכיאטריים שמקלים על הכאב הנפשי ומרגיעים פעמים רבות את החרדה, כך גם הגראס משרה הרגשת רוגע. לפעמים המטופל חייב לעשן כדי להירגע ומשתמש בו כדי לעשות את המעבר מערות לשינה או מהלבד אל הביחד, או מהבית הבטוח לעבודה או למסגרת לימודית כלשהי. במעברים האלה יש קושי נפשי – אלמלא כן, לא היה צורך בגראס. השימוש בגראס לא מאפשר מודעות לקושי ולטיפול בו במסגרת הטיפול הנפשי. הגראס פשוט מעלים את הקושי.

הגראס מאלחש תגובות רגשיות נוספות מלבד חרדה. ירון מצא את עצמו פעמים רבות מדליק ג'וינט במקום להיפגע או לכעוס. מקומות שבהם אדם אחר יכול היה להרגיש משהו, נחוו על ידו כלא נוגעים ולא הותירו בו כל סימן. כאשר אדם מרגיש פחות, הוא חי פחות. האם להעביר את החיים במצב רוח פחות או יותר טוב, ברוגע ובנועם בעזרת הגראס זה כל כך רע? אני לא חושב שמדובר ברע או טוב אלא באמונה ובדרך חיים. אין לי שום עניין לעסוק בהיבט המוסרי של הגראס ולומר משהו על מעשני גראס; ברצוני להדגיש איפה השימוש מפריע בתוך טיפול נפשי. אני מדבר רק על אנשים שכבר הגיעו עם מצוקה כלשהי ורוצים לנסות להבין אותה ולסבול פחות.

אנסה לכתוב בכמה מילים איך אני מרגיש כשאני מדבר עם אדם שמגיע לשיחה מסטול. כשיושבים בטיפול עם אדם מסטול מרגישים כאילו הוא לא בפוקוס, כאילו אין פוקוס יותר בעולם שלו. הוא פשוט מטושטש. זה מזכיר את הדמות של רובין ויליאמס בסרטו של וודי אלן "לפרק את הארי"; הבן-אדם פשוט לא בפוקוס. לדבר ולנסות להבין ולעזור לאדם במצב כזה זאת ממש בעיה – קצת כמו לתפוס רוח רפאים – ולמען האמת בלתי אפשרי; הכל נשטף ונמחק בתוך תודעה מעורפלת. זאת החוויה שלי. יכול להיות שמטפלים אחרים מרגישים אחרת.

זה מה שקורה בתוך הטיפול. אם אותו אדם לא מגיע מסטול לטיפול, אפשר לדבר ולעזור, אבל הכאב על כל השנים וכל הטשטוש הוא רב. יותר מדי חבר'ה צעירים מעבירים את השנים שאחרי הצבא, עד תחילתה של איזו התמסדות כזאת או אחרת, באפאתיות ובעשייה מינימלית וריקנית. יש שיאמרו שהזמן הזה, מסיום השירות הצבאי ועד תחילת ההתברגנות, הוא זמן הכרחי שצריך לעבור ושככה זה. אני לא מקבל את זה. זו לא איזו רעה חולה שצריך להשלים איתה, או עובדת חיים לגיטימית. זה סבל שניתן למנוע.

מעשנים לא ילכו להיגמל, כי הם לא רואים את עצמם מכורים. הם לא יפסיקו, כי הם יכולים לתפקד במידה סבירה עם הגראס. הם מגיעים לטיפול כי עם כל הכבוד לגראס, הוא לא יכול לטשטש את כל הכאב הנפשי. אבל בטיפול הם מגלים את הקושי לגעת בכאב ולהתמודד, ומה יותר טוב מאשר לחזור לגראס שמקל אל מול המציאות הפנימית שלהם.

אני מבין קטן מאוד בכל הקשור לחומרים כימיים ולנוירוכימיה. למרות המחקרים הרבים שקראתי על השפעת הגראס על המוח ועל ההתנהגות והנפש, אני האחרון שאציג מחקרים אלו, פשוט כי זה לא עובד ולא משנה למי שמעשן. עוד לא נתקלתי במישהו שהפסיק לעשן, לא משנה מה, בגלל מחקרים. מה שגורם לאדם להפסיק התנהגות ממכרת הוא בדרך כלל ההכרה בכך שהיא מזיקה לו, וסביבה שאומרת לו, בוא תנסה, אנחנו איתך.

בפגישה עם מעשן בטיפול נפשי אנו ניתקל באדם, בבעיה הנפשית שלו, וכן באחת הדרכים שלו להתמודד איתה. הדרך הזאת, ה"טיפול העצמי" (self medicate), עוזרת  להתגבר על המצוקה הרגעית שקיימת אבל מונעת ממנו לפתור את המצוקה. בעזרת הגראס הוא יכול להמשיך לא להתמודד איתה.

אני רואה בגראס מענה חומרי על צורך נפשי. אין ממש הבדל בין אכילה במקום חסר רגשי, שתייה במקום, הימורים במקום, מין במקום וכך הלאה. יש הטוענים כי זה לא במקום אלא בנוסף; "כל כך טוב לי והעישון רק עושה לי יותר טוב", אומרים אנשים. כאשר חוקרים סיטואציות שבהן המטופל עישן אפשר תמיד למצוא רעב נפשי; תחושות שקשה להכיל, חרדות שיש להרגיע ועוד גורמים נפשיים שהביאו לעישון. לצורך נפשי יש רק מענה אחד – מענה רגשי. כשאדם מרגיש חסר כזה או אחר, שום סם, כסף, או הצלחה בקריירה לא יעזרו. מה שיעזור זה יחס רגשי מאדם אחר. ההרגשה שמישהו מוכן להיות איתך בכל הדברים הקשים שאנחנו עוברים כבני אדם. שום חומר בעולם לא יכול לתת את זה.

מטופלים כמו ירון יתחילו להפחית בהדרגה את כמויות העישון שלהם. הם יעשו זאת כשירגישו מספיק בטוחים ולא קודם לכן. הביטחון בא מתוך הטיפול. תוך כדי הפחתת הכמויות, יעלו רגשות ותחושות שעד אז היו ברקע ולא-נגישים.
עצב, זעם, בדידות, חוסר ביטחון – אלה חלק מהרגשות שהמטופל יחווה בעוצמה רבה יותר מאשר חווה קודם לכן. המטופל יגלה שהוא יכול להיעזר בעצמו ובאחרים בטיפול ברגשות האלה, והדבר יגביר את ביטחונו העצמי. התלות בגראס תרד לאט ובהדרגה. אפשרויות חיים חדשות ייפתחו. האדם יחיה את חייו באופן שלם ואמיתי יותר על כל הטוב והרע שבהם.