רני לוי
רני לוי
עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות מוסמך

המוות כפעולה – ראיון עם רני לוי עבור בלוג "בסופו של דבר"

את הראיון עם רני קיימתי בשבוע השלישי לפריצתה של הקורונה לחיינו. ישבנו בנמל תל אביב השומם עד ששוטר הגיע והעיף אותנו משם בחביבות, את ההמשך כבר עשינו בביתו הסמוך. זהו יותר אוסף של מחשבות ורעיונות ללא סדר או אירגון, תשובה לשאלות כלליות בנושא המוות והחיים איתו.

מוות עבורי, זה בעיקר, אני חושב, הדיאלוג איתו סביב כל מיני הקשרים: המוות האישי שלי שמזכיר את עצמו סביב ההידלדלות והשחיקה של הגוף, מוות של האנשים שמסביבי. רק השבוע נודע לי על עוד חברה שחולה בסרטן, עוד קולגה שעברה ניתוח כריתה, לפעמים נראה שהכל סרטן ומוות מסביב, המון מוות, כמו מכונה שלא נחה לרגע, חשבנו שאם נמקם את המוות באזורים מיוחדים, בתי עלמין, בתי אבות, בתי חולים, נצליח להמלט ממנו, המוות כאן כל הזמן, אתנו, בתוכנו כחלק מהוויתנו.

 

יש גם המוות כמו שלמדתי עם השנים והקשר עם יעל, בת הזוג שלי שנפטרה לפני כבר עוד מעט שבע שנים מסרטן, המוות שעובד מאז בתוך המשפחה האבלה שלי ולא מפסיק לפעול ולתת את סימניו בפרטים קטנים כגדולים, לא רק אזכרות וימי הולדת אלא גם אוסף מתכונים שהיא כתבה ושמצאנו ועכשיו אנחנו, אני ומיה, הבת שלי, מכינים ממנו כל פעם משהו.

המוות כפרקטיקה, כתהליך שלא נגמר אף פעם ופועל בתוך החיים שלנו. אחד הדברים שלמדתי בעקבות המוות של יעל, זה שהאבל – נוכחות המוות בחיים שלנו – הוא מה שקורה כל הזמן, אם רק נתן לו מקום וכדי לתת לו מקום בתוך החיים, כי אם לא נתן אז הוא יתפרץ מתישהו ויכאיב לנו ולסביבתנו. המוות בחיים הוא תהליך, לא מצב. זה הזכרון והגעגוע והדיבור על האדם המת, זה פעולות שמזכירות אותו ונעשות כי הוא איננו, זה אסוציאציות, מפגשים עם העדרו ועם נוכחות זכרונו. מעניין אותי המוות כפעולה, כעבודה, כעבודת אבל בחיים, כהפקת נוכחות מתוך ההעדר, כיצירה, לא כאירוע אלא כמשך, כיש יצירתי.

ליעל ולי היה מרחב של זמן להתעסק בשאלות חשובות וגדולות שבדרך כלל אין זמן אליהן ביום יום הגדולות: למה חיים? איך חיים? מה טעם החיים? בראייה לאחור, היינו אובססיביים לגבי השאלות הגדולות, המון תשוקה סביב זה, היינו חרמנים על השאלות הגדולות.

היא אמרה – עד גיל 36 רק עסקתי בללמוד, יסודי, תיכון, צבא, תואר ראשון, תואר שני , דוקטורט, בעצם, מה למדתי כל השנים? מה זה שווה? למה לא עשיתי דברים אחרים בזמן הזה? איך זה שעל הדברים המשמעותיים ביותר אני לומדת עכשיו, כשאין ברירה, כשהמוות מרחף מעלי? איך יכול להיות שצריך את המוות הזה בשביל להרגיש כל כך חיה? מה הם לימודי החיים? זה מה שחיפשנו במישורים השונים  – הפסיכולוגי, הבודהיסטי, היהודי, האלטרנטיבי.

אני יכולתי להינות מהעיסוק שלה בכל זה ו"להתגלח" עליה, כי אני בריא והיא במצב קשה. יכולתי להרהר במוות דרך החוויה שלה. התעסקתי המון במוות שלה או במוות באופן כללי, אבל לא במוות שלי. המוות שלי מתחיל לעניין אותי עכשיו כשאני מתקרב לגיל חמישים ומרגיש את אותות הגיל בגוף. תודה לאל, אני בריא, אני מרגיש טוב, אני מאד חי, יחד עם זאת הצורך במשקפיים, שריטות שלוקח להן זמן רב יותר להגליד, שפעת שמתארכת, מאמץ שדורש מנוחה אחריו, ובהקשר אחר, הצמיחה וההתפתחות של הבת שלי שלידי כל הזמן, כל אלה מחברים אותי לסדר הזמן, לגיל שלי, אני מסתובב ומדקלם את הפתיחה של סוף דבר של יעקוב שבתאי, שהייתה תלויה מעל שולחן הכתיבה שלי שנים רבות:

" בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד-המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במידרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות ובנתיב ישר אשר מן הנמנע לסטות ממנו, כך שהמרחק ביניהם, אשר עוד בחול-המועד, שלא לדבר על הקיץ, שנראה לו עכשיו כחלום רחוק, היה כמעט אינסופי, מצטמצם והולך, וניתן לתחום אותו בלי קושי ולמדוד אותו במידות החיים היומיומיים, כגון, בכמה זוגות נעליים שעוד יקנה או בכמה פעמים עוד ילך לקולנוע, ועם כמה נשים, מלבד אשתו, עוד ישכב". זה מצמרר, זה רלוונטי עבורי תמיד, וככל שעובר הזמן , זה רלוונטי יותר.

היינו, אני ויעל, עסוקים בלנפץ את הטאבו על מוות, לדבר עליו בכל מקום שאפשר, לדבר ביננו, עם מיה, הבת שלנו. מי שלא יכול היה לסבול את זה התרחק. למשפחה היה קשה, כי כאב להם לחשוב על מותה הקרב, אפשר להבין את זה. שמחנו את שמחת העניים שלנו, שמחת היום יום, לא הבנו איך מישהו יכול להתלונן על איך הוא נראה, על העבודה, על מזג האויר, עד היום קשה לי מאד עם תלונות של אנשים, אחת הבדיחות שחוזרות על עצמן היא שכאשר חבר בא ומתלונן על אשתו שמעצבנת אותו, אני עונה לו "אבל היא חיה, היא חיה". זה בדרך כלל מרגיע אותו. חברים שומרים עלי כחבר שלהם בשביל הפרספקטיבה. יש גם קושי בזה, כי קשה לחברים לספר לי על הבעיות היום יומיות שלהם, כאלו שהקושי שלהם מתגמד לעומת שלי עכשיו או שלי ושל יעל אז.

אני חושב שמה שלא היינו ערים אליו זה עוצמת החרדה. היא הייתה בבית, אבל היא לא נאמרה ככזו. היה לנו מכשיר שמטהר אוויר, אנשים לא מחזיקים בבית מכשירים כאלה. מבחינתי זה היה סמל לחרדה שהייתה בבית שלנו. אני לא רציתי שהוא לא יהיה בבית, אבל יעל רצתה אותו ולא יכולתי לסרב לה, אבל גם לא הפסיקתי לחשוב כמה זה מטורף. אחרי שהיא מתה, זרקתי אותו מהחלון, כמו לזרוק את כל הביטויים של חרדת המוות שהיו בבית. עוד אחד מהביטויים היה איזה סוג של מגנטים שמתלבשים על צינורות המים ומטהרים אותם כביכול, לא האמנתי בזה, אבל היא האמינה, ידעתי את כוחה של האמונה ושיתפתי פעולה.

יעל הייתה נורא מתוחכמת. היא יכלה לכתוב, לטפל ולדבר על חרדה, אבל היה לה קשה להגיד – אני חרדה. חרדת המוות הומרה לפעולות. בדיעבד אני חושב שאם אפשר היה לדבר יותר את חרדת המוות זה היה יכול לעזור. בחדרי חדרים היא בהחלט אמרה את זה ועשתה עם זה עבודה נפשית ורוחנית. אבל ביום-יום לא הייתה פרקטיקה של חרדה. גם לא רצינו שהילדה תחווה חרדה. המוות נתפס כמשהו שצריך להבין אותו, כי נגדו אי-אפשר. בהצגה (המבוססת על יומניה של יעל שהתפרסמו כספר בשם "למקרה שלא אהיה בסביבה") היא אומרת ש"סרטן צריך להבין, לא למגר". ויעל דיברה על זה ששיח המלחמה בסרטן, כאילו שהסרטן הוא אויב, הוא שיח מוטעה שיוצר קוטביות והתנגדות ונראטיבים של ניצחון והפסד שיוצרים רק עוד חרדה ומתח. הסרטן אינו משהו שיש לנצח אותו אלה להבריא ממנו, הוא לא אויב כי תאים הם דבר חסר תודעה ואין להם עניין להרוג. סרטן הוא מחלה שיש להבינה, על כל ההיבטים שלה, אקולוגיים, חברתיים, כלכליים, נפשיים ורוחניים. היא לא הכחישה את חרדת המוות,  היא דיברה על זה כל הזמן, לאחת מההרצאות שלה היא קראה "מפחד מוות לשמחת חיים", החרדה נכחה בבית תמיד, איך אפשר שלא, טיפולים, מטפלים, חברים, תזונה, פעילות ספורטיבית, מדיטציה, יידעונים שונים ומשונים שניסו לעזור, הכל אמר בעצם "אני מפחדת".

העיסוק במוות מביא לאיזה ריגוש שקשור לחרדה וקשור לתשליל של המוות, שהוא החיים או יותר מדוייק, לתחושת החיות. אם מתעסקים עם המוות החיים מקבלים צבע וטעם והעולם הריגשי עוצמתי וחזק יותר, אבל יש איזה סף ריגוש שאפשר לעמוד בו. אי אפשר כל הזמן להיות בזה. לכן התנועה היא תמיד גלית, עולה ויורדת. יש כמות מסוימת של התעסקות שהיא אפשרית לנו, כבני אדם, ואז אי אפשר יותר וצריך להניח לזה קצת.

מוות הוא מורה גדול לפרספקיטיבה. נגיד כשמיה חזרה מבית הספר ואמרה שהיא נפלה וקיבלה מכה ואף אחד לא ניגש אליה, וזה היום הכי גרוע בחיים שלה. אמרתי לה – באמת? היא ענתה –כן, זה והיום שאמא מתה. רופאים ואחיות יודעים את זה. אני חושב שאני יכולתי לצמוח מתוך המשבר, גם כי יעל דאגה שאצמח מתוך משבר וגם כי הייתי באנליזה כל התקופה ההיא. הצמיחה היא בהרחבה של הנפש לתחומים שפעם לא היה לי אומץ להתקרב אליהם, בפרסטפיבה, בחיוּת. מאז שנתקלתי במוות אני שמח יותר, ויש איזושהי ראייה מפוכחת על היום-יומי, על המירוץ.

המחירים הם כמובן עצומים. דבר ראשון לאבד בנאדם שיקר לך ולהסתובב עם כאב. גם יש איזו תחושה שהמוות הכה בך, הסיט מאיזה מסלול מדומיין שהיה אמור להיות. פעם חשבתי לעשות מההסטה הזאת מהמסלול כל מיני דברים, להרצות וללמד את משנתה של יעל, חשבתי שיש לי הרבה מה להגיד, אבל אז חשבתי שזה מקבע אותי כ"רן האלמן", כמי שהייתי אז, לאחר מותה. אני רוצה להתקדם הלאה ולא להיצמד לזהות הזאת, היא רק עוד שהות שאנחנו לובשים ומשילים מעלינו לאורך הזמן. אני עדיין עוסק בזה, בעיקר דרך העבודה הקלינית שלי, רואה ומטפל באנשים חולים שמתמודדים עם סרטן ועם בני המשפחה שלהם. אנשים מפנים אלי חברים ובני משפחה במשבר, אתה הופך להיות מזוהה עם העניין פשוט כי עברת את זה על בשרך.

התקופה האחרונה, תקופת הקורונה, מאד מעניינת עבורי. אני שם לב להבדל באופן התגובה שלי ושל הבת שלי לעומת אופן התגובה של חברי ומטופלי ושאר האנשים שסביב. בקצרה, נתן לומר שאנחנו פוחדים פחות, אנחנו לא נבהלים, אנחנו לוקחים את ההוראות לא באופן מובן מאליו אלא מנסים לבדוק איך אפשר להתמודד אתם בדרך שמאפשרת לנו חיים. הסיטואציה של חרדת מוות מוכרת לנו ולא מבהילה אותנו. כמובן, אנחנו שומרים על כל החוקים וממלאים את ההוראות, אבל אנחנו עושים את זה בדרך פחות חרדה והיסטריה מאשר רב האנשים בסביבה שלנו. מעניין גם לראות איך אנשים נזכרים בספר היומנים של יעל "למקרה שלא אהיה בסביבה" דווקא עכשיו. אנשים מצטטים אותו ומבקשים אותו בתקופה הזאת, כי הם מבינים שליש קשר בין התמודדות עם מחלה קשה לבין התמודדות עם הנגיף היום ורוצים לשאוב כוח מהיומן של יעל ומדרך ההתמודדות שלה. אנחנו, אני והבת שלי, מיוחדים כי עברנו חוויות מיוחדת, אני בטוח שיש עוד הרבה מיוחדים כמונו וטוב שכך, הם מאפשרים לאיזו שפיות להישמע ופורעים מעט את המוחלטות של הנראטיב במרכזי שזורע אימה ופחד סביב.

לסיכום, המוות עצמו הוא לא בעיה. הבעיה היא הדרך שבה אנחנו מסתכלים על המוות. הפחד שהוחדר לנו דרך החברה והמשפחה, הפך את המוות לבעיה שצריך להתמודד איתה ולהרחיק אותה. ככל שאנחנו מרחיקים את המוות, כך אנחנו מרחיקים את החיים.