רני לוי
רני לוי
עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות מוסמך

אמפתיה בטיפול נפשי

מאמר זה פורסם באתר nrg ב-19 במרץ 2008 תחת השם "כשהסבל הופך למשותף"

אמפטיה היא תכונה הכרחית אצל המטפל, שלא יכול להביע הזדהות מלאה. נמשיך בשבוע הבא

כאשר מטופלת מספרת לי איך הבן המתבגר שלה צעק עליה, וכיצד היא בתגובה יצאה מהבית בטריקת דלת, אני מנסה לדמיין את עצמי במצבה. כאילו אני היא. אני משתמש בכל הידע הקודם שיש לי עליה: איך היא מרגישה כאשר היא מותקפת, מהן ציפיותיה בקשר לבנה, מה בקשר איתו מעליב אותה או גורם לה תחושת גאווה.

אני יודע שהגירושים של הוריה גרמו לה סבל רב, ושהיא ניסתה במשך תקופה ארוכה להציל את הקשר הזוגי שלה, ללא הצלחה. אחר כך היא שמחה על החלטתה להתגרש, בניגוד לדעתו של בנה.

אני מדמיין לעצמי שלו הייתי במקומה הייתי חש בין השאר, רגשות אשמה כלפיו, אך גם תקווה ורצון לפתוח דף חדש. הייתי מרגיש זעם כלפי בני, אך לא הייתי רוצה לפגוע בו. אני חושב איך הייתי אני מרגיש במצב הזה כי למרות השוני בינינו, יכול להיות שמתוך החוויה שלי במצב אוכל לדעת משהו על החוויה שלה. נראה לי שהייתי מגיב באופן עצבני יותר, אך דרמטי פחות ממנה.

אני נעזר גם בתיאוריות על נפש האדם, כפי שלמדתי בשעורי הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית והפסיכותרפיה, ומנסה לדמיין מה היא יכולה להרגיש במצב כזה. אני יודע למשל שהיא יכולה להרגיש חרדה לגבי העתיד המלווה בחשדנות לגבי פרטנרים עתידיים.

כולם יודעים מה זה

עד כאן התייחסתי להבנה שלי את מצבה של המטופל. עכשיו מגיע שלב ההסבר. כדי לומר לה משהו, עלי לבדוק שהיא מצפה לכך, שיש לי מה לומר ושאני מרגיש שזה הזמן הנכון. אנסה לחשוב על כל הידע שהצטבר אצלי בשלב ההבנה, ועל הידע שלי בנוגע למצבה הרגשי ברגע זה. אחרי כל זה, אני אומר משהו. כל אחד יכול לחשוב לעצמו מה היה אומר.

את הפעולה הזו כולם עושים כל הזמן:  נער שיודע מתי לפנות לאמו כדי לקבל את מפתחות המכונית המשפחתית, אבא שיודע איך לדבר על לב בתו בכדי שתשקיע יותר בלימודים, או חברה שכבר מכירה את חברתה זמן רב מספיק בכדי לדעת מה יעזור לה ביום רע.

אמפתיה היא היכולת לזהות את מצבו הרגשי של האחר ולהזדהות איתו. מדובר ביכולת שמתפתחת מהינקות, והתנהגות אמפטית מופיעה בדרך כלל כתגובה למצוקה אצל הזולת. מקור המילה אמפתיה הוא יווני ופרושה "לסבול עם".

לעתים קרובות נוטים להגדיר אמפתיה כיכולת של אדם לשים את עצמו בנעליו של אדם אחר, באופן זמני, אך לא מתוך הזדהות והתחברות מלאה, אלא מתוך ראיית קשייו ורגשותיו והיכולת "לצאת" מאותה תחושה ובכך לספק מענה של תמיכה רגשית. יש שיכולתם האמפטית גבוהה ויש שפחות, או שכמעט ואינה קיימת.

בלי ללמד לקחים

מתוך דברים אלו די ברור כמה חשובה היא האמפטיה של המטפל. כולנו מאומנים במידה סבירה לזהות את מצבו הרגשי של האחר ולומר לו משהו ביחס לכך. ההבדל בין המטפל לחבר בהקשר זה הוא שהסברו של המטפל יהיה במקרים רבים מדויק, רגיש ומכוונן יותר למטופל, תוך הימנעות מעירוב של עולמו הפנימי.

הסיטואציה הטיפולית מסובכת וכוללת מצבים שאינם תואמים את השכל הישר. כמטפלים אנו נדרשים להיות אמפטים, לגלות הבנה ולהציע הסבר, לאנשים שגרמו ולפעמים עדיין גורמים סבל רב לאחרים, כמו למשל אנשים אלימים לילדיהם או לאנשים אחרים שסביבם. אנו נדרשים להבין אנשים הגורמים סבל לעצמם, כמו למשל אנשים המשתמשים בסמים, או שפוצעים את עצמם או שנשארים בסיטואציות המסוכנות להם.

פעמים רבות אנו מוצפים בכעס דווקא כלפי זה אשר גורם לעצמו סבל רב ומשאיר אותנו חסרי אונים מול סבלו. אנו גם מנסים להבין את סבלו של המטופל כאשר הוא צועק עלינו או זועם עלינו. לפעמים תוך כדי כך שאדם צועק בזעם כלפי עלי לנסות להבינו ולחשוב על הסבר למצבו. בדרך כלל יהיה זעמו מופנה כלפי בגלל משהו שאמרתי, משהו שהיה לא אמפטי בעליל אם זאת התגובה שיצר אצל האחר שבטיפולי.

לפעמים מבט אמפטי יכול ליצור את הפעולה ההפוכה: מטופלת מספרת לי איך היא מטפלת בילדיה ללא עזרת בן זוגה, שאדיש אליה ואל צרכיה. אני מביט בה במבט מלא אמפטיה והבנה והיא מתמלאת זעם וכעס עלי: "אתה מעצבן אותי", היא צועקת. אני לא מבין מדוע? הרי ככל כולי אני איתה ועם תחושותיה הקשות, כיצד זה שגמרתי לה לכעוס כל כך? התשובה היא שהמעט אמפטיה והשתתפות בצערה רק גרמו לה להרגיש יותר לבד, יותר זקוקה לעזרה שחסרה לה.

לפעמים אנו מנסים לומר משהו אמפטי, אבל אנו מגלים כי טעינו והאדם שניסינו לעזור לו מסרב להתנחם. אל תאמר לאדם במצוקה כי "הוא נמצא בתהליך", אל תאמר לו שהוא "לומד שיעור חשוב". גם "הכל לטובה" לא מומלץ. ההבעות האלו, גם אם כוונתם הייתה טובה מאד ונאמרו מכל הלב, הן פעמים רבות מרחיקות, מנתקות לא נעימות, לא אמפטיות. כאשר אדם נמצא במצוקה הוא צריך שיהיו איתו ולא שיאמרו לו משהו מלמד ומסכם.

עוזר להיות אני

רענן קולקה מתאר את האמפתיה ככלי טיפולי בהקדמה לספרו של הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט "כיצד מרפאת האנליזה?". קוהוט היה מייסדה של פסיכולוגית העצמי, אחד הזרמים החשובים מבין הזרמים השונים המרכיבים את הפסיכואנליזה.

קוהוט מתאר את האמפתיה ההורית בעזרת שני צעדים: הצעד הראשון הוא הבנת הצורך של הילד ובו בזמן תיקוף הצורך על ידי הבנה זאת. הצעד השני הוא, בפשטות, סיפוקו של הצורך. קוהוט אומר שהחוויה הטובה של סיפוק הצורך מאפשרת לתינוק ולילד לבנות את עצמיותו, או במילים אחרות, להיות הוא.

כאשר מדובר בטיפול, היחידה הטיפולית הבסיסית, האופן שבה המטפל מקשיב ומתקשר עם המטופל,  היא יחידה אמפטית הבנויה משני חלקים: החלק הראשון הוא ההבנה של המטופל שהיא המקבילה להבנת ההורה את ילדו, והחלק השני – ההסבר המחליף את סיפוק הצורך ומביא לבניית העצמי של המטופל. עצם זה שהמטפל שלי מבין אותי ומסביר לי את התנהגותי או את הלך מחשבתי או את הרגשתי עוזר לי להכיר את צרכי ואת מי שאני. היחס החיובי, המקבל והאמפטי עוזר לי להיות אני.