רני לוי
רני לוי
עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות מוסמך

אחרי עשרים וחמש שנה – מבט מהיום על ראשית קו הסיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית

Now I think I'm going down to the well tonight"
And I'm going to drink till I get my fill
And I hope when I get old I don't sit around thinking about it
But I probably will
Yeah, just sitting back trying to recapture
A little of the glory of, well time slips away
And leaves you with nothing mister but
Boring stories of glory days"
(Bruce Springsteen, glory days).

על קו הסיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית נודע לי מחבר של חבר. הייתי בשנת השרות האחרונה שלי בנח"ל ולמדתי לפסיכומטרי. השנה הייתה 1992, הייתי בן 22. רציתי להתנדב איפשהו והרעיון לעזור לנפגעים הלהיב אותי. לא היה לי מושג על מה מדובר ולאן אני נכנס. הגעתי כעבור כמה ימים לראיון לקורס מתנדבים במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. היה זה אחר הצהריים, לפנות ערב, המקום היה חשוך, חיכו לי שם קרן שחר ורות וינטר. קרן הייתה רכזת המתנדבות ועסקה בהקמת קו בגברים, רות הייתה הפסיכולוגית שליוותה את המתנדבות והייתה חלק מצוות המרכז. אני חושב שחוץ מהן ורמה לוסקי שריכזה את הקו, לא היו עוד עובדות בשכר באותה תקופה. המרכז שכן בדירת חדר וחצי, אולי שני חדרים, בקומת קרקע ברחוב בן יהודה בתל אביב. דירה קטנה, משרדית וחסרת ייחוד. על הקיר היו כרזות פמיניסטיות באנגלית. הן ראיינו אותי, שאלו מספר שאלות, הריאיון היה קצר. אני לא זוכר מה בדיוק שאלו. הייתי בן 22. היום אני בן 47. היום לא הייתי מקבל אותי להתנדב בקו. הייתי צעיר מידי. אני רוצה לחשוב שהתקבלתי כי מצאו בי משהו, אבל אולי קבלו אותי כי פשוט היו צריכים אנשים. היו מעט מתנדבים ומעט אנשים רצו להתנדב לקו סיוע שעסק בנושא כל כך לא מדובר ולא ברור. "רגע, גברים שנתקפו על ידי נשים?", גברים שהומואים פגעו בהם?", "יש דבר כזה בכלל??", היו חלק מהשאלות שנשאלתי כשסיפרתי בגאווה לא מוסתרת איפה אני מתנדב.

השתתפתי בקורס השני להכשרת מתנדבים. את הקורס הראשון הנחה דני לחמן עם קרן שחר. דני לחמן היה היוזם והמקים של קו הסיוע. כך הוא כותב על אותו קורס: "אחרי כשנה של מפגשים אינטנסיביים, בתהליך סיזיפי, מורכב ומתסכל לעיתים, נולד הרעיון להקים קו נפרד לגברים, לצד קו החירום לנשים, במטרה ליצור מענה גם לגברים נפגעי תקיפה מינית. וכך יצאנו לדרך, הבאתי כמה מתנדבים מער”ן ומהקו הלבן בעלי ניסיון רב בסיוע, במטרה לקצר את הקורס הראשון כדי שנוכל להפעיל את הקו בהקדם. בניתי מערך הדרכה על הבסיס המקצועי שהכרתי מגופים אחרים והתחלנו את הקורס שהנחיתי עם קרן שחר והוא התנהל תוך בקושי לא קטן. שתי נשים מהמרכז ישבו בקורס כמשגיחות והתערבו כל הזמן בהדרכה, בעיניי שלא לצורך. לא דיברנו על שאלות פמיניסטיות או אודות נפגעות תקיפה מינית. מהות הקורס הוקדשה לנושא הגברים הפונים – גברים נפגעי תקיפה מינית".

לא ברור אם משהו באמת ידע מה צריך לעשות. רצו שיהיה קו פעיל. היו חלוצים. בקורס שלנו, שהיה המתכונת קורס ההכשרה למתנדבות, עסקנו בתיאוריות פמיניסטיות, גברים הם אנסים, נשים מדוכאות על ידי גברים, זה עניין מבני, האישי הוא הפוליטי, אישה לאישה וכך הלאה, דיברנו על כללי סיוע, או בעצם על האלף בית של עזרה לזולת שנמצא במצוקה, תרגלנו המון שיחות שאחד משחק את הפונה והשני את המסייע וכמובן סיפרנו סיפורים אישיים שקשורים באירועי פגיעה כזאת או אחרת שעברנו בחיינו. הקורס היה בסיסי מאד. אני לא זוכר שדברנו על משהו שמיוחד לסיוע לגברים נפגעים לעומת נשים. אולי על זה שגברים יותר מתארים ופחות מרגישים. לא הרבה מעבר לכך. אני זוכר איך כעבור שנים חיפשתי באינטרנט מידע על גברים נפגעים וכמה הכל היה חדש לי ואיזו התרגשות זאת הייתה לגלות שיש עוד קווים כמו אצלנו ושיש מידע בכלל על גברים נפגעים. המנחים שלנו בקורס, אלון הגר, תמי שמש, ושי… היו בעלי ידע כללי בסיוע וטיפול, וכן ידעו על טיפול בנפגעים. אני לא יודע מאיפה רכשו את הידע הזה, אבל לנו, במהלך הקורס, הייתה הרגשה שאנחנו בידיים בטוחות.

המבט הנוסטלגי מתבונן על העבר, ממציא אותו ככזה שיש צורך או רצון לחזור אליו, מאדיר ומגביר אותו, עושה לו אידיאליזציה. מבט זה אינו מענייני. איני חושב שהיה אז טוב, או שהיה רע והרע הזה היה טוב. אני כן יכול להיזכר ולהתגעגע. בכל געגוע יש זיכרון, אבל לא בכל זיכרון יש געגוע. באנו לתורנויות, השתדלנו להבין ולמצוא מקומנו בתוך ארגון נשי פמיניסטי, מהוותיקים והראשונים בארץ. מקום שכף רגלו של גבר כמעט ולא דרכה קודם לכן, כמו שאמרה לי מתנדבת באותה תקופה, לפניכם רק השליח פיצה היה יכול להיכנס הנה.

אם נוסטלגיה קשורה במבט שרואה את הטוב בלבד שיש בעבר, אז אני מבכר את הגעגועים שיכולים לקבל את המורכבות של העבר. געגועים שהם  געגועים למי שהיית אני אז , אבל גם לאיזו רוח צעירה וחלוצית שהייתה שם. הפמיניזם של שנות השבעים שהיה הרוח השלטת במרכז סיוע דיבר על סביבה בטוח ועל אישה לאישה ועל האישי שהוא הפוליטי. אנחנו היינו גברים אחרים, גברים גברים, מבלי להיות גברים. היה כלפינו יחס של כבדהו וחשדהו ובעיקר תוריד את המושב של האסלה בשירותים אחרי שהשתנתה, כי פה יש בעיקר נשים.

כך כותבת מירים שלר בחוברת הכנס "גבר הולך לאיבוד משנת 2011" על התקופה ההיא: " עתה עמד בפנינו אתגר חדש, איך תחת אותה אידיאולוגיה פמיניסטית, אשר הסבירה את תופעת הפגיעה המינית דרך יחסי כוח בין גברים לנשים, יכול להיות מקום שמסביר ומתייחס לגברים שנפגעו ואיך אפשר לשמור על אידיאולוגיה זו, תובנותיה, הישגיה ורווחיה ולקבל את העובדה כי גברים לא רק נפגעים אלא אף יכולים להיות חלק ממעגל המסייע להתמודד עם התופעה."

הרוח באותם ימים, ועד היום, בצורה אחרת כמובן, היא רוח מאד לוחמנית. המלחמה היא נגד גברים שבהיותם בעמדות כוח, מנצלים כוח זה בכדי לפגוע בנשים. הרוח היא מאד קוטבית, יש טוב ויש רע, נכון ולא נכון צודק ולא צודק, כדי לשרוד ולקיים ארגון אידיאולוגי, חייבים לשמור על רוח כזאת ועל תרבות של התנגדות למרכז השולט. אווירה זאת, בשנות השמונים ובתחילת שנות השמונים ולפעמים עד היום, מקשה על המתנדבות לראות גברים כנפגעים, כחלשים הזקוקים לסיוע. היא מקשה עליהם גם לראות את המתנדבים כגברים אחרים, עמיתים לאידיאולוגיה, חברים למאבק ולרצון לסייע לנפגעים ולנפגעות. אווירה זאת הביאה לצורך לקים קו סיוע.

כותבת מירים שלר בחוברת הרצאות מתוך כנס "גבר הולך לאיבוד 2011": "הפניות הראשונות של גברים נפגעים היו בלתי צפויות ובלתי מובנות ומתנדבות שקיבלו את השיחות, נטו לחשוב שאלה לא סיפורים אמיתיים ושמדובר במטרידנים. גם במסגרת קורסי ההכשרה לנשים, לא הייתה התייחסות לנושא ולא נלמדו כלים להתמודד עם ההשלכות הייחודיות של פגיעה מינית בגברים. זאת הפריזמה דרכה פעל המרכז באותן שנים".

אחת משיחות הסיוע הראשונות שהגיעו אלי, אני כמובן משנה את הפרטים כדי לשמור על חיסיון הפונה, הייתה מבחור צעיר בצבא, שנאנס על ידי מפרדו באחד מסופי השבוע שבהם נשארו יחד בבסיס בצפון. הבחור תיאר את שעבר ואת הסבל שעובר עליו מאז. הוא היה רגיש אינטיליגנטי ורהוט מאד. נוצר בננו קשר טוב. הוא התקשר אלי כשהייתי בתורנות ושיתף בכאבו. הייתי אז גדול ממנו רק במספר שנים ויכולתי להזדהות מאד בקלות עם סבלו. אני זוכר בחום ואהבה את הבחור הזה. יש לי הרגשה שלאחר השיחה אתו הפכתי למתנדב באמת והחלטתי לרתום את יכולתי למען נפגעים דרך הפעילות בקו הסיוע.

בגלל מיעוט השיחות לקו הגברים, מצאו את עצמם המתנדבים יושבים מול המתנדבת, באותו חדר ומאזינים לשיחות הסיוע שהגיעו מקו הנשים. בין השיחות דברנו על החיים ועל גברים ונשים. את רוב החינוך הפמיניסטי המשמעותי שלי קיבלתי שם. משמרת במרכז לימדה על יחסי כוחות ועל החברה בה אנו חיים ועל מקום הנשים בחברה הזאת יותר מכל קורס שלקחתי באותה תקופה אצל פרופ' אורלי לובין באוניברסיטה. זה היה מאד מוחשי ורגשי וברור. לשמוע עוד שיחה ועוד אחת, לראות איך ספר הפניות של הנשים מתמלא ולשמוע סיפורים ממתנדבות על חייהן במרחב גברי היה שיעור שלא נתן היה ללמד בשום מקום אחר. הייתי מאד צעיר, הדברים חלחלו אלי, כמו גם אל שאר המתנדבים. ההרגשה הייתה של אשמה גדולה על עצם ההשתייכות למיגדר הגברי, לצד רצון לתקן ולסייע ככל שאפשר, לגברים וגם לנשים נפגעות ונפגעים.

לצד וויכוחים אידיאולוגים ונסיון למצוא שפה פמיניסטית משותפת, הייתה הערכה הדדית בין המתנדבים למתנדבות, וכן רצון לעזור ולשנות, הן ברמת הסיוע והן ברמה הפוליטית הרחבה יותר. עקרונות אלו, פועלים עד היום ומהווים את התשתית של העבודה המשותפת במרכז.

המרכז הלך וגדל כל הזמן. נוספו מתנדבו ויחד איתן נוספו רכזות לתחומים שונים. רכזת חינוך, רכזת ליווי בהליך הפלילי רכזת מתנדבות, גיוס כספים. מחד, נע המרכז לקראת התמקצעות מאידך, שמר על סיוע שאינו טיפול, סיוע של האישה לאישה, או גבר לגבר.

ככל ההיקף הפעילות של קו הגברים גדל כך נדרש יותר זמן ומשאבים לטפל בו, עד שהוחלט לבסוף שיהיה רכז גבר מיוחד לקו. אני חושב שהתחלתי לעבוד בהיקף של ארבע שעות שבועיות, לאחר מיכן עשר ואז קצת יותר, כשהגיע היקף המשרה לחצי מישרה כבר היה רכז אחר לקו. כל הרכזות עבדו חצי בהתנדבות, אף אחת לא באמת חישבה שעות עבודה או משהו כזה. התחלתי לעבוד שם בשנת 1997. אז כבר הייתי אחד המתנדבים הוותיקים בקו, אחד מהראשונים שעדיין נותרו ושמרו על הקו, על התורנות ועל מעורבות פמיניסטית.

היה מעניין ומחכים לעבוד עם המתנדבים. המשימות היו ואולי נשארו עד היום, הגדלת היקף הפעילות, דאגה לקורסי המתנדבים, איוש הקו בשעות הפעילות שלו וליווי שותף של כל ההתרחש בקו עצמו. היה לנו קשה לגייס מתנדבים ובכלל מודעות לקיומו של הקו. אני זוכר שהדבקתי סטירים בשירותים באוניברסיטה ותליתי מודעות הקוראות לגברים לבוא ולהתנדב. גם העבודה המשותפת עם הרכזות, הייתה מעניינת. הצורך בהחלטות שהן פה אחד גררו דיונים ארוכים ולעיתים משמימים לתוך הלילה, הלהט האידיאולוגי והאמוציונלי היו לפעמים מביאים את הדיונים לדרמות מתמשכות רצופות מאבקי כוחות שמקומם כמובן לא פסח גם על מרכזי הסיוע, אבל ככלל הרגשתי גאווה בייצוג הקו מול המרכז ובמלחמה על מה שהיינו צריכים; מאבי פרסום עוד שעות ריכוז, פתיחת קורסי מתנדבים, קבוצות תמיכה הדרכה למתנדבים.

הגברים שהגיעו, הרגישו כי משהו בגבריות הסטראוטיפית המצ'ואיסטית לא מתאים להם. הם בחנו את הגבריות שלהם, הם רצו לעזור לגברים פגועים ובוודאי גם לעצמם דרך קבוצת השייכות של המרכז סיוע. אלה גברים שנושאי המגדר והטיפול מדברים אליהם.

כעבור שנים, כבר כמנחה קבוצות, כתבתי על קבוצת המתנדבים שעשיתי שנפגשה במרכז ודנה בנושאי גבריות: "דיברנו על נושאים רבים נוספים, כגון אינטימיות והקושי להגיע אליה, הצורך לספק, הצורך להתקבל על ידי האחר בעזרת זה שנעזור לו. דברנו על זעם כמרכיב חשוב ברפרטואר הרגשי שלנו, דברנו על הומופוביה וכמה היא נוכחת כאשר יושבים גברים יחד בחדר ללא נשים, ומדברים על עצמם. דברנו על אורך הזין, אבל לא מהמקום המשווה, אלא מהמקום שעצוב על הצורך הגברי הזה, להשוות כל הזמן ולהיות בתחרות עם אחרים על מה וכמה ואיך יש לנו לעומת גברים אחרים. אני חושב שגם צחקנו פה ושם, אבל לא הרבה. היה קשה: הצורך באינטימיות וקירבה והקושי להגיע אליה גרמו לתסכול רב, שבו היינו צריכים לעמוד ואותו לעבור. צריך שיהיה דיאלוג במרכז הסיוע סביב השאלות האלה של גבריות ונשיות ולפתח את העניין סביב המקומות המודחקים הללו במרכז. כי, מה לעשות, אנחנו שם יחד וכדאי להכיר ולהעשיר את עולם החוויות אחד מתוך השני. בעיקר עשינו, לא דיברנו על, עשינו את התחושות והרגשות שעלו. לא היה חומר תיאורטי במסגרת הזאת, הייתה התנסות. חברי הקבוצה עמדו בה באומץ. נדרש אומץ לקבוצה מעין זאת, לא האומץ הרגיל המצופה מגברים, אומץ בשדה הקרב או בעסקים או בספורט. מדובר באומץ אחר, האומץ לבוא כל שבוע ולהיות, פשוט להיות."

כמובן שבין המתנדבים התפתחו חברויות וחלקן ממשיכות לאורך שנים ועד היום. המרכז אפשר לי ולשכמוני למצוא גברים שדומים לנו ושעולם יכול להיות קרוב לשלנו.

כרכז מצאתי את עצמי לוקח עלי עוד ועוד משמרות כי היו חברים לנו מתנדבים שייאשו את הקו. היה לי מן מכשיר מסוג "מנגו" גדול, גרסא ישנה וראשיתית של טלפון נייד, שהייתי מעביר אליו את קו החירום ועונה לשיחות חירום בכל מקום שבו הייתי. הטלפון הזה היה מתחמם  והקו היה מקוטע. את המקרים נשאתי איתי במשך שנים לאחר מיכן, עדי שלמדתי לחיות עם הסיפורים והתיאורים ששמעתי בקו. אלו גם היו הפעמים הראשונות ששמעתי תיאורים של גברים נפגעים שפגעו באחרים והתייסרתי בקושי לסייע להם במצבם המורכב. היו גם שיחות ממטרידים שונים וגם שיחות מצחיקות כמו כאשר התקשרה אישה וחשבה שקו הסיוע לגברים מורכב מגברים נוקמים חזקים ואלימים שמסתובבים ומענישים אנסים.

קו הסיוע גדל ופרח יחד עם מרכז הסיוע. המספרים עכשיו שונים מאד מאלו של פעם. כיום יש כשישים מתנדבים, בעוד לפני מספר שנים לא היו יותר מעשרים או שלושים והביקוש להתנדבות בקו הולך וגדל. קבוצות התמיכה החלו בשנת 2000, אחת לאורך השנה. כיום אנחנו עומדים על 3 קבוצות תמיכה- סטרייטים, הומואים ועוד אחת לאסירים. נעשים כ – 15  ליווים למשטרה ולבית המשפט. ומספר פגישות הסיוע עולה כל הזמן, מכמה עשרות בשנות ה- 90 למעל 300 פגישות סיוע לשנה.

אני מדמיין את עצמי מגיע לפגישה של  מתנדבי הקו היום, אני חושב שזה יהיה כמו לראות ילד שגדל וכבר כמעט אי אפשר להכיר אותו, אבל בכל זאת הוא מוכר מאד, משהו במהות שלו עדיין נשמר. רק שימשיך ככה, שיהיה לו רק טוב.

(לצורך הכנת הרשימה, נעזרתי בחוברת כנס :גבר הולך לאיבוד 2011". תודה לערן האן, רכז קו הגברים על עזרתו)

בעבר היו סביב 20-30 מתנדבים . היום אנחנו עומדים על מצבת של 60.