סקירה: לקרוא את ביון

מאמר זה פורסם באתר "פסיכולוגיה עברית" ב‏-‏30 ‏באוקטובר ‏2014 (קישור)

סיקור כנס ההשקה לתכנית ללימודים מתקדמים 'לקרוא את ביון' בבית הספר לפסיכותרפיה של מכון מגיד.

פתיחת מסלול ללימודי ביון אינה דבר מובן מאליו. הקריאה בכתביו מאתגרת; היא דורשת מאמץ, ידע מקדים ועומק.

ביון דוגל, כך ציטטו המשתתפים, בקריאה יוצרת, בתהליך של הבניה אל מול הטקסט, המתחיל בהתנסות אמוציונאלית מול אי-הידיעה ומחייב יכולת מתפתחת של עמידה בתסכול שאי-ידיעה זאת יוצרת.

הכנס שעליו אכתוב פתח באווירה חגיגית את מסלול הלימודים הזה. הכותרת שניתנה לו הייתה "הזמנה לסערה אמוציונאלית". סערה אמוציונאלית היא מה שקורה כאשר שני אנשים נפגשים בחדר אחד לצורך עבודה טיפולית. הדוברים ניסו, כל אחד בדרכו, להגיד משהו על הסערה האמוציונאלית הזאת, או לתאר את ביון בדרכם.

נאמרו במהלך היום מילים רבות על התיאוריה הביוניינית ועל ביון האיש. מושגים שהזמן הנדרש להבנתם ולהפנמתם לכדי כלי טיפולי, הוא ארוך, ודורש משמעת ותרגול רב. קיים פער בין התיאוריה ומושגיה לבין היכולת לממש אותה בפועל. אנחנו אומרים "סערה אמוציונאלית" וזה שונה מאוד מלהרגיש את הסערה הזאת. אוסף רב של מושגים ביוניאניים יכול בקלות לשטח את מהותם ולרדד את התיאוריה. חשבתי לעצמי שטוב שיש תוכנית לימודים שמאפשרת להעמיק במושגים, ושנותנת לתיאוריה את המקום והזמן הדרושים להפנמתה.

לאחר דברי הפתיחה של ד"ר עינת אספלר-רוזבוים, דיברה פרופ' יולנדה גמפל על התחלות. על השאלה היכן דברים מתחילים? כמו למשל, איך ואיפה התחילה התוכנית הספציפית הזאת. היא המשיכה ותיארה מעט ממושג ה'סזורה' של ביון. איך נרשמת התחלת חיי הנפש באדם? מתי נולדת האישיות? האם אמנם יש לדברים התחלה, או שמדובר יותר באזור שניתן לכנותו 'מרחב התחלה' ו'מרחב סיום'. לפי תפיסה זו, דברים אינם מתחילים, כשם שהם אינם נגמרים; הם משנים תצורה והופכים לדבר אחר. הם ממשיכים הלאה בצורתם החדשה, נערמים לכדי דבר רק כדי שיוכלו מתישהו להתפרק לדבר אחר. אני לא בטוח שאלה היו המילים של פרופ' גמפל, אבל כך הן נרשמו והתגלגלו להן אצלי, לפי מיטב הבנתי.

עוד הזכירה פרופ' גמפל את "ספר יצירה" כמקרה מיוחד של אופן קריאה. כאשר קוראים הוגה כלשהו, ההמלצה היא לאפשר קריאה כמו הקריאה ב"ספר יצירה". "ספר יצירה", כך למדנו, הוא חיבור עברי עתיק חשוב ביותר המהווה את אחד מיסודות תורת הקבלה. הוא מתאר את יצירת העולם בידי האל ואת עשר הספירות המתפתחות לאחר מכן בקבלה היהודית לדורותיה. הספר סתום וקשה והקריאה בו היא מעשה יצירה בפני עצמו. על פי רעיון זה, גם כתביו של ביון הם כאלה הזקוקים למעשה היצירה הנובע מתוך הקריאה בהם. כפי שכל חוקר מחדש את "ספר יצירה", כך אנו כקוראים יוצרים עבור עצמנו את תורתו של ביון. על אותו משקל, כאשר אנו קוראים את עצמנו ומודעים לעצמנו, אנו יוצרים את עצמנו עבור עצמנו. הקריאה היצירתית המתמשכת משחררת את הכתוב מקיבעון, מפירוש אחד נכון וסוגר. וכך גם הטיפול הנפשי המציע קריאה יצירתית מתמשכת בנפש המטופל. קריאה אשר מעצם טבעה משחררת את המטופל מקיבעונות ודוֹגמות ששולטות ומקפיאות אלמנטים כאלה ואחרים בנפשו.

להבין את ההבנה, להפוך את אי-החשיבה לחשיבה

ד"ר גילית הורויץ ציטטה בהרצאתה את מילותיו של ביון: "אני מאמין כי ייתכן שאפשר לחשוף במעט את העולם שנגלה לפנינו, באמצעות הניסיון להבין את הבנתנו".[1]

ציטוט זה מכוון אותנו לתורת החשיבה של ביון. אין אנו עוסקים רק במה שאנחנו מבינים, אלא באיך אנחנו מבינים את מה שאנחנו מבינים. מנגנון החשיבה הוא העיקר כאן. אנחנו מנסים להבין את היסודות של מנגנון החשיבה הזה ואת מה שמאפשר את פעולתו ומה שמונע את פעולתו. מה שמונע את האפשרות לחשוב זה הקושי לשאת תסכול, כמו גם החרדה הגורמת לשיתוק ולהרס מנגנון החשיבה. היצור האנושי מסוגל להרוס את יכולתו לחשוב כדי לא להתעמת עם חרדה ותסכול בלתי נסבלים, עם פחדים שאין להם שם. המטופל אומר: "אני לא מפחד מזה, אני לא חושב על זה בכלל". היכולת הזאת, לבטל את החשיבה, והפנטזיה האומניפוטנטית הנמצאת מתחתיה, הן אבן נגף בתהליך ההתקדמות בטיפול. אחת ממטרות הטיפול, אם חושבים על כך ברוח ביוניאנית, היא להפוך אי-חשיבה לחשיבה, תקיעות – להתקדמות ולזרימה.

הרצאתה של ד"ר הורויץ התמקדה בחומר קליני שנבחן בקפידה. השעה הטיפולית נותחה הן דרך המשגתה של המטפלת והן דרך התיאוריה הביוניאנית והמטא-תיאוריה שמאחוריה. דרך המקרה ניתן היה לראות הלכה למעשה איך עובדת התיאוריה בשטח. בעיקר היה מעניין לראות כיצד מתפתחת החשיבה במהלך השעה, התפתחות הנובעת מהקשב של המטפלת למצבי הקִרבה והריחוק של המטופלת, ומהיותה נגישה עבור המטופלת. בשל סוגיות של חיסיון איני יכול לתאר את השעה עצמה ולכן הדברים יישארו מעט מרוחקים ומנותקים. קראתי שוב את השעה שתיארה ד"ר הורויץ, ותוך שינוי פרטים כדי למנוע זיהוי, בחרתי התערבות מסוימת, שעל אף שאני מוציא אותה כאן מהקשרה, יכולה להבהיר משהו מהדברים. גילית אומרת למטופלת השתקנית שלה: "יכול להיות שאמרת לי שלום בתוכך. אני לא שמעתי 'שלום' בחוץ, הוא הגיע אחר כך". אמירה זאת מאפשרת, לדעתי, להדגים את ההכרה הן בעולם פנימי פעיל וחי אצל המטופלת והן בפער העצום שעליה לעבור כדי לצאת החוצה אל המטפלת. אמירת שלום למטפלת מחייבת את ההכרה והקבלה של הרווח בין המטופלת למטפלת. ה"שלום" שבא לאחר מכן יכול היה להגיע בעקבות הפירוש וההכלה שבאו קודם לכן ואפשרו את אמירתו למטפלת.

לסיום ציטטה ד"ר הורויץ מביון: "החשיבה נקראת לכלל קיום כדי להתמודד עם המחשבות. יצוין כי שונה הדבר מכל תיאוריה של המחשבה כתוצר של החשיבה, בכך שהחשיבה הינה התפתחות הנכפית על הנפש בגין לחץ המחשבות ולא להפך."[2] ביון מתאר כאן את המהפכה הקופרניקאית שחולל בעקבות פרויד, ובשונה ממנו, באופן שבו אנו חושבים על חשיבה. החשיבה, היכולת שלנו לארגן את אין סוף הייצוגים בתוכנו לכלל מילים ולכלל משמעות בעלת היגיון ומטרה כלשהי, אינה שם כולל למחשבות שלנו שמטרתן לעזור לנו להמשיג את העולם עבור עצמנו לצורך הישרדותנו. מטרת החשיבה היא להתמודד עם מחשבות. המחשבות כופת עצמן על החשיבה וקוראות לה להתקיים. המחשבות כשלעצמן צריכות ודורשות את ההכלה של החשיבה – שם המנגנון החושב מחשבות. בלי מנגנון זה תתקיים רק פריקה של מחשבות החוּצה באופנים שונים; אם כמעשה, כהשלכה, או באופן המשאיר אותן בגוף באופן פסיכוסומאטי. היכולת להפוך את המחשבות הפרועות לכדי חשיבה היא מה שמאפשר לנו להיות אנחנו. הסובייקט האנושי מתאפיין בכך שהוא יצור חושב, החשיבה היא במהותו – חשיבה שהיא, על פי ביון, תוצר של הלחץ שהמחשבות מפעילות על המנגנון הנפשי.

גב' חני בירן הביאה בהרצאתה דוגמה יפה מתוך אחד מהסמינרים הקליניים שביון העביר.[3] המטופלת המוצגת מתלבטת אם לשבת או לשכב. היא בחרדה. ביון משתמש בשאלה הזו כדי לדבר על הסיטואציה הטיפולית ועל החרדה שהיא גורמת. הוא שואל את עצמו במה המטופלת יכולה לעמוד? הוא אומר שכדאי להגיד למטופלת הזאת משהו בסגנון הזה: "תראי, יש כאן כיסאות וספה ואת יכולה לבחור כל אחד מהם. את יכולה לשכב אם נראה לך שישיבה קשה לך, כמו שאת אומרת היום, רק מעניין מדוע דווקא היום הישיבה קשה לך עד כדי כך שאת מתלבטת בין לשכב לבין האפשרות לצאת מהחדר?". זהו ציטוט חופשי מהטקסט, אבל משהו מהאופן שבו ביון עובד ניכר במילים האלה. חני בירן דיברה על החרדה בחדר הטיפולים, על העובדה שמטפל צריך להסביר לפעמים את הדברים הפשוטים ביותר כי קשה לאדם חרד להבין אותם. בעזרת תיאור קליני דיברה בירן על הקושי להכיל חרדות של מטופלים מסוימים, ועל תפקיד המטפל שלא להיות כל-יודע כדי לא לבנות קשר פרזיטי בינו לבין המטופל. המטפל נמצא כל הזמן תחת לחץ לתת תשובות, אך התשובות אינן יכולות לבוא ממנו, בין היתר משום שהן יעוררו את האידיאליזציה והתלות של המטופל. הטיפול הוא הקרקע שממנה יכול המטופל לצמוח, המקום שבו המשאלות הגרנדיוזיות יכולות להתחלף במשאלות ריאליות. אם לסכם זאת במשפט אחד – בתיאור המקרה עזרה גב' בירן למטופל להיות מי שהוא ולא מי שהוא לא. עוד הדגימה בעזרת המקרה את מקומה של ההכלה בטיפול ואת תפקיד האינטואיציה להשאיר אותנו קשובים וערניים בכל יום מחדש. בירן הסבירה שעלינו להימנע מהזיכרון הרווי, אך בו בזמן כן לאפשר לזיכרון חי ואסוציאטיבי לעלות ולפעול בנו במהלך הטיפול.

בין תלות להתקשרות

מר נוויל סימינגטון, שכיבד את המשתתפים בנוכחותו, דיבר בהרצאתו על ביון האדם. הוא דיבר על האיש ועל ההשפעה של נסיבות חייו על התיאוריה שלו. שמחתי לשמוע שוב את ההרצאה הזאת, ששמעתי כבר בכנס אחר. בשמיעה שנייה פרטים נוספים התחברו לכדי תמונה נהירה יותר, והרגשתי הנאה בשמיעת פרטים שכבר שמעתי ועכשיו הפכו למובנים יותר. אפשר לשמוע את סימינגטון מדבר עוד ועוד. בסוף ההרצאה הרגשתי שיש בי רצון שכמו אמן מופיע, יעלה שוב ל"במה" לצורך הדרן. הסיבה לכך הייתה שחשתי שהוא מדבר מתוך עצמו, מדבר "באמת". בהרצאתו הדגים הלכה למעשה את המלצתו למטפלים לומר למטופלים את הדברים שכבר עברו דרך המנגנון הנפשי שלהם והפכו להיות שלהם. סימינגטון מכיר את ביון, היכרות מיוחדת ורבת שנים. הקרבה האינטימית של סימינגטון לכתביו של ביון והעדויות מתוך השיחות שלו איתו, הופנמו אצלו והפכו לשלו. כאשר הוא מדבר על ביון הוא מדבר על ה"ביון שלו", כפי שהוא הפנים ועיבד אותו. למעשה, הוא עשה את מה שביון המליץ לעשות, ומה שנדרש מכל קורא לעשות – להפוך את התיאוריה לפרקטיקה מחשבתית פרטית.

דבר דומה עושה סימינגטון בספרו האחרון "הפסיכולוגיה של האישיות"[4] (The Psychology of the Person). למשל כאשר הוא מדבר על העובדה כי המטופל לא יקבל את הפירוש אלא אם כן הוא חש שעבר דרך החוויה הרגשית של המטפל. סימינגטון מתאר בספרו שתי אופנויות של חיבור בין אנשים, בין מטפל למטופל ובין האדם לבין עצמו: דרך אחת היא דרך של תלות (clinging), והשנייה היא דרך של התקשרות ((relating. בקשר המבוסס על תלות יש פחד מפני מה שיש בתוך זה שתלויים בו. במצב של תלות, האני תלוי באחר, אבל זה לא בדיוק האני, אלא "פיסות של אני" המחוברות לפני השטח של האחר. זהו חיבור חושי או תחושתי (סנסורי). חיבור המזכיר את מושג ההזדהות הדביקה של מלצר. חיבור אל המילה ולא אל התוכן והמשמעות הרגשית המיוחדת לו, אל אופן הפעולה ולא אל המשמעות הרגשית הנמצאת מאחוריה. בהתקשרות, שהיא קשר אמיתי, יש חיבור מבפנים בין החלקים של האישיות. זהו חיבור יצירתי הפועל מתוך פנימיות הנפש. חיבור הנובע מתוך כך שהדבר המחבר, הרגש, עבר דרך המנגנון הנפשי של האחר. אפשר לקרוא לאופן החיבור הזה גם חיבור המבוסס על אמפתיה, לעומת חיבור המבוסס על היכרות שטחית, או לעומת הזדהות שבה האדם יכול להרגיש את הסבל של האחר אך לא לעבד אותו ולהפכו לשלו. חיבור מתוך התקשרות הוא חיבור של סולידריות על רקע חוויות אוניברסאליות. התלות היא מבחוץ בין אובייקטים, ואילו ההתקשרות היא מבפנים באמצעות יצירה משותפת של משמעות.

סימינגטון תיאר בספר, וכן בהרצאה, דוגמה של פגישה עם מטופלת שבה יכול היה לחבור אל החוויה הטראומטית שעברה כאשר חשבה שהוריה טבעו בזמן שחייה בים, דרך החוויה שלו את הוריו כנעדרים ולא נוכחים כאשר הושאר לבדו בפנימייה בילדותו. המהלך שהתרחש בתוכו היה מהלך יצירתי של חיבור לחוויה של המטופלת. הזרע היצירתי של האחד מפרה את האחר.

כדי להבין את המטופלת עליו לחבור אליה, להפוך את החוויה שלה לשלו על ידי היזכרות בחויה שלו. החיבור הזה, יחד עם ההבנה הנלווית אליו – שלילדה הייתה תחושה ברורה שהוריה מתו – הן פעולות יצירתיות של הנפש של המטפל.

חלק גדול מהאנקדוטות הביוגרפיות בחייו של ביון שתיאר סימינגטון מופיעות בספר שכתב עם אשתו על התיאוריה של ביון.[5] ביניהן כדאי לציין את עזיבת הודו בגיל שמונה כאשר נשלח לבית ספר באנגליה, חוויות המלחמה הטראומטיות שנשא עמו כל חייו, ומותה של אשתו בלידת בתם פרספונה. את הבשורה על מות אשתו קיבל ביון כאשר שהה בנורמנדי בזמן מלחמת העולם השנייה. סימינגטון תיאר באופן מוחשי את הניתוק הרגשי הנורא שחש ביון לאחר הולדת הבת. עוד תיאר את האנליזה אצל קליין, ההתקדמות התיאורטית, וכן את המעבר לארצות הברית. הפרטים האלה ידועים ואפשר לקרוא עליהם בספרים, אך כאשר סימינגטון מתאר אותם, הם נשמעים קרובים יותר. בין השאר כי הוא מוסיף להם כותרות ומצליב את התיאוריה המתפתחת של ביון עם הרקע האישי של אותה תקופה.

וכמה טיפים לקורא המתחיל בכתבי ביון

לסיום הרשיתי לעצמי לנסח בקיצור צרור עצות לתלמידי ביון החדשים המעוניינים ללמוד את ביון בתוכנית מבורכת זאת, או בכלל. אלה לא ממש עצות אלא יותר הערות שהתנסחו לי במהלך יום העיון ומצאתי לנכון לשתף אותן עם אחרים.

• יש נטייה להציג הוגים מסוימים כ"קשים לקריאה". ביון נמנה עם אלה שאת כתביו מכנים כך. האמת היא שהוא לא יותר קשה לקריאה מכל הוגה אחר שכותב באופן רציני ומעמיק את הפסיכואנליזה. הקושי נובע מתוך אי-הידיעה של עולם המושגים הביוניאני. ככל שהוגה כותב לאורך זמן רב יותר, בדרך כלל עשרות שנים, כך שפתו הופכת לאישית וייחודית יותר. הוא מגדיר את המונחים שעליהם הוא נשען ומפתח אותם על פי מחשבתו. מה שנוצר בסופו של דבר הוא עולם מושגי חדש המאפשר לנו לראות בעיני הכותב את השדה הקליני הפסיכואנליטי. במובן הזה גם מוסף הכלכלה הוא "קשה לקריאה", פשוט כי יש לו עולם מושגים משלו.
• לביון, כמו לכל ההוגים הגדולים בתחום, יש סוללה של מפרשים, ממשיכי דרך ומפתחים, כמו למשל אוגדן, סימינגטון ואייגן, אם למנות רק כמה מאלה שתורגמו לעברית. ישנם עוד רבים אחרים שטרם תורגמו, אבל חשובים לא פחות, כמו גרוטסטיין וסנדלר. מפרשים אלה קוראים אותו, מגדירים את מושגיו ומפתחים אותם כראות עיניהם, על פי ניסיונם הקליני. אפשר להיעזר בהם, אבל הם אף פעם לא יחליפו את המקור. הם גם לא יקלו את קריאת הטקסט המקורי מהסיבה הפשוטה והמתסכלת – כתיבתם קשה כשלעצמה.
• חשוב להיזכר כי תארים כגון "קשה", "מעמיק" וכן הלאה, אינם ערובה ל"נכון". תמונת העולם של ביון, אופן עבודתו וההמלצות שלו, ראויים לבחינה ביקורתית כמו כל עמדה של הוגה אחר. לדוגמה, ביון נשען על קאנט כאשר הוא מדבר על ה-O , כדבר כשלעצמו. הנחה קנטיאנית זו לגבי הדבר כשלעצמו זכתה לביקורות רבות הן מצד ההגות הפנומנולוגית והן מצד ההגות הפוסט-מודרנית. המושג הזה של ביון זכה לביקורת גם בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. כדי למצוא את דרכנו האישית עלינו להניח שכל הוגה הוא יציר תקופתו והשקפותיו, ולמצוא את מקומנו ביחס אליו.
• צריך רקע טוב ויציב בכתבי קליין כדי להבין את תרומתו של ביון לתיאוריה ולאופן העבודה.
• נקודת ההתחלה: אין ממש נקודת התחלה. כאשר המושגים תלויים זה בזה ומגדירים זה את זה, אין באמת נקודת התחלה לקריאה. אפשר להתחיל מהכתבים המוקדמים ולגלות כי מושגים שונים המופיעים בהתחלה מוגדרים אחרת בהמשך, וכי הם בעלי משמעות אחרת בהקשרים שונים. כך למשל הכלה היא תיאור של פעולה המתרחשת בתוך הצמד של המכיל-מוכל, אך היא גם שם אחר לחשיבה. גם חלימה היא שם אחר לחשיבה הנקראת כך בתוך ההקשר של תיאוריית החלימה של ביון.
• תיאורי מקרה: יש מעט מאוד תיאורי מקרה בכתביו של ביון. אם רוצים לדעת משהו על העבודה הקלינית שלו, כדאי לקרוא את ההדרכות הרבות והסמינרים שנתן שהודפסו ויצאו כספרים. את השפה שבה השתמש, כאשר דיבר אל מטופלים וכן בהדרכות, כינה ביון "language of achievement" – מושג שלא כאן המקום להסבירו. השפה נשמעת מעט משוגעת, אניגמטית ולפעמים אלימה. יש להבין שפה זאת על רקע הגותו של ביון וכן על הרקע הפרשני הקלייניאני שממנו צמח. השפה מרתיעה ומעוררת תגובה רגשית חזקה של (כמה מפתיע) אהבה או שנאה, משיכה או דחייה. מאחוריה ישנו תמיד היגיון פנימי שעלינו למצוא כדי שנוכל לעכל את הדברים וללמוד.

 מקורות:

[1] ביון, ו. ר., ללמוד מהניסיון. תל אביב, תולעת ספרים, 2004.

[2] ביון, ו. ר., במחשבה שנייה. תל אביב, תולעת ספרים, 2003.

[3] Bion, W.R. (1987). Clinical Seminars and Other Works. London: Karnac Books, 1994

[4] Symington N. The Psychology of the Person. London: Karnac Books, 2012.

[5] סימינגטון ג'., סימינגטון נ. (1996). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. עמ' 180-188. תל-אביב, תולעת ספרים, 2000.