רני לוי
רני לוי
עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות מוסמך

התערבות בשעת משבר של פגיעה מינית

רציונל:

ילדים, ילדות וכן נערות נערים ומבוגרים, לפגיעות מיניות שונות במהלך שהותם במסגרת כלשהי ומחוצה לה. מסגרות גדולות כגון פנימיות, בתי ספר, מרכזי קליטה וצבא מתפקדות לצורך העניין כגוף מאתר ממיין ומפנה לטיפול בקהילה. עקב מאפיינים פסיכולוגים שונים הקשורים בפגיעה מינית קיים קושי הן באיתור והן בטיפול בנוער נפגע תקיפה מינית. בושה, תחושת סוד, איומים ותחושת חוסר אונים מונעים מנפגעות רביות לפנות לעזרה.

במחקר שנערך על ידי ד"ר תום גומפל וד"ר ענת זוהר בקרב  4,882 ילדים בכיתות ז' ועד יב', מתשעה בתי ספר בישראל בשנת הלימודים תשס"א עלו הנתונים הבאים:
כ – 35% מהבנות ו – 28% מהבנים עברו לפחות מקרה אחד של הטרדה בשנת הלימודים תשס"א. גם בנים וגם בנות מוטרדים, אם כי קיימים הבדלים בין המינים באשר לסוג ההטרדה והגיל בו היא מתרחשת.  רוב המוטרדים דווחו שלא פנו לעזרה וכי ההטרדה נמשכה לאורך זמן. רוב המשיבים דיווחו שנושא האלימות המינית לא נדון בכיתה.  רוב המורים אינם מודעים לתופעות של אלימות מינית הרווחות בבתי הספר.  כ – 75% מהמורים אינם יודעים על קיום מדיניות בית ספרית ברורה
לטיפול באלימות מינית. בקרב מורים רווח הסטריאוטיפ המוטעה לפיו רק בנות הן קורבנות ורק
בנים הם התוקפים. גם ליועצים/ות חינוכיים/ות חסר ידע מקצועי הנדרש לטיפול הולם
באלימות מינית בבית הספר.

חשוב לציין כי, מחקר זה עסק בהטרדה מינית ולא בדק נתונים לגבי מקרי אונס ותקיפה מינית אחרת שאינם מתרחשים בבית הספר.

להלן מספר נתונים מתוך דו"ח איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית:

  • בשנת 2004 התקבלו במרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית 8,049 פניות חדשות של קורבנות תקיפה מינית.
  • 34.7% מסך הפניות היו בגין מקרי אונס וניסיון לאונס, 15.4% מהפניות היו בגין מקרים של גילוי עריות, ו- 21.1% היו בגין הטרדה מינית ומעשים מגונים.
  • מרביתן המכריעה של התקיפות מבוצעות ע"י אדם המוכר לנפגעת (יותר מ- 83%). 62.7% מנפגעי התקיפה המינית הם קטינים, מתוכם 28.5% היו מתחת לגיל 12 שנים, ו 34.2% היו בגלאי 13-18. נתונים אילו מדאיגים אף יותר בשל העובדה כי ישנו גידול של 501 מקרי תקיפה מינית בגילאים אילו של 13-18 (ב- 2003 הפניות על תקיפה הטווח גילאים זה היוו 30% מסך הפניות).
  • נתונים אילו מראים כי בקרב ילדים ונוער ישנה פגיעות יתרה והם מאוד חשופים לתקיפה מינית, פגיעות העשויה לנבוע מתמימותם ולעיתים מהאמון הבלתי מסויג שלהם במבוגרים.
  • היבט זה משפיע במידה רבה גם על הפניות של אותם ילדים לקבלת עזרה כפי שעולה מן הנתונים: בעוד ש-28.5% מנפגעי התקיפה המינית היו ילדים וילדות מתחת לגיל 12 רק 10.6% מהנפגעים היו בגיל זה כאשר פנו למרכזי הסיוע.
  • מתוך נתונים אלו אנו רואים את מידת החשיפה המשמעותית של בני נוער וילדים לפגיעות מיניות ואת הצורך שיש באיתור הנפגעים ובטיפול בהם. הנתונים משקפים את הצורך בנוהל עבודה לגבי מקרי תקיפה מינית וכן בצורך הרב במתן אינפורמציה וידוע הצוות הטיפולי בדרכים להתמודדות עם הנושא.

מהי תקיפה מינית:

תקיפה מינית היא כל התנהגות ו/או מעשה מיני הנכפה על אישה, גבר או ילד ללא הסכמתם. תקיפה מינית כוללת פגיעה באישה, בילד ובגבר על ידי גבר, אישה או ילד. תקיפה מינית היא אלימות המתבטאת במין, ולא דחף מיני בלתי נשלט. זהו פשע שמטרתו להשפיל ולשלוט בקרבן.

אלימות מינית היא תופעה חברתית הקיימת בכל חברה שמקבלת התנהגות אגרסיבית וחוסר שיווין בין המינים, וישראל ביניהם. בכל שנה, אלפי נשים פונות למרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית לעזרה לאחר תקיפה, והסטטיסטיקה מראה שאחת מכל שלוש נשים תותקף במהלך חייה. תקיפה מינית היא פשע מגדרי שמבצעים גברים בנשים, אך דיכוי נשים באמצעות אונס ואלימות הוא חלק מדיכוי חברתי כולל, אחד מחולייה של החברה הפטריארכאלית והמעמדית, המושתתת על יחסי כוח ואלימות כלפי פנים וכלפי חוץ.

תקיפה מינית היא אקט של אלימות שנוקט התוקף כלפי מי שנתפס בעיניו כחלש ממנו. האקט המיני הוא אמצעי להשפלת הקורבן. מרבית קורבנות האלימות המינית הן נשים – עובדה המשקפת את התפיסות החברתיות המקובלות לגבי מעמדן, מקומן ותפקידן של נשים בחברה. תפיסות אלה מתבטאות, בין השאר, בחלוקת המשאבים החברתיים, באופן הצגתן של נשים באמצעי התקשורת ובפרסום, ובשימוש הנעשה בנשים בתעשיית המין.

סוגי תקיפה מינית:

תקיפה מינית – מונח כולל לכל עבירות המין. כל פעולה או אמירה שהקשרה מיני הנעשית ללא הסכמה חופשית של שני הצדדים.

אונס – החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

מעשה סדום – החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת אבר מין לפיו של אדם ללא הסכמתו.

ניסיון אונס – ניסיון החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

אונס קבוצתי – אונס המבוצע בידי יותר מתוקף אחד.

אונס מתמשך – אונס חוזר ונשנה על פני תקופת זמן.

גילוי עריות – התעללות או תקיפה מינית על ידי בן משפחה.

מעשה מגונה – כל תקיפה מינית שאינה כוללת חדירה אך נועדה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני.

הטרדה מינית – הטרדה מינית היא אקט בעל אופי מיני שבו אחד הצדדים אינו מסכים לו, כגון חיזורים מיניים בלתי רצויים, בקשות לחסדי מין וכל התנהגות מילולית או פיזית בעלת אופי מיני.

כאשר מדובר בנערים וילדים, ניתן לסווג את הנתונים לשלוש קטגוריות:

  1. קטינים הפוגעים באחיהם או אחיותיהם הצעירים מהם בתוך המשפחה – גילוי עריות ופתולוגיה משפחתית. ההתעללות נמשכת ברוב המקרים זמן רב ויש לה השפעות טראומטיות ארוכות טווח. לעיתים קרובות, הקורבן מתקשה לחשוף את הפגיעה והיא/הוא נושאים את הסוד שנים רבות.
  2. קטינים שפוגעים בילדים וילדות צעירים מהם במסגרות שונות (בשכונה, בביה"ס כמדריך בקייטנה וכד')
  3. אלימות מינית קבוצתית – קבוצה של נערים שמאתרת נערה שנתפסת כזמינה בשל היותה בקשר מיני עם אחד מהנערים או בשל היותה חסרת תמיכה חברתית או משפחתית. הנערים משתמשים בנערה כאובייקט-חפץ שדרכו הם מממשים את הגבריות שלהם זה בעיני זה.

סימנים היכולים לעורר חשש לפגיעה מינית:

באחריות הגורמים השונים בכל מסגרת לנסות ולאתר נפגעים ונפגעות אשר נמצאים בסיכון או מראים סמנים כי הם עוברים או עברו פגיעה מינית. על הגורמים הטיפוליים להיות חשדניים תמיד למקרה של תקיפה מינית ולא "לפחד לראות".

סימנים היכולים לעורר חשש לפגיעה מינית:

סימני הימנעות:

  • אם הנערה מנסה להימנע מאדם מסוים שבעבר היה מאד קרוב אליו.
  • אם הנערה הופכת להיות מכונסת בעצמה, שתקנית ומרוחקת.
  • הימנעות קיצונית ממקלחות או שירותים ציבוריים.
  • אי הגעה לבית הספר למשך פרק זמן ארוך וזאת ללא הסבר סביר.
  • פחד עמוק מלהישאר לבד עם אחרים ללא נוכחות מבוגר.
  • ניסיונות חוזרים ונשנים לברוח מהבית.
  • חוסר רצון בולט או הימנעות לחזור הביתה לאחר יום הלימודים.
  • פחד או רתיעה מאנשים ספציפיים, תלמידים או אחרים.

סימנים מוחצנים:

  • שינוי בהתנהגות באופן קיצוני.
  • מפגין מעשים או ידע בתחום המיני שאינו מותאם לגילו.
  • מפיתוי אחרים למעשה מיני.
  • נושאים מיניים לא שיגרתים העולים מתוך כתיבת חיבורים או ציורים או דרך ביטוי אחרת.
  • משחקי מיניים עם אחרים עם עצמם או עם בובות.
  • הפגנת ידע מיני רב ולא מותאם.
  • רמזים או הערות לגבי כך שעוברת פגיעה מינית.
  • יחס קיצוני מאד הבא לידי ביטוי בתגובה רגשית חזקה לכל הקשור לפגיעה מינית.
  • אלימות מוחצנת ובוטה.
  • חזרה להתנהגות ילדותית או עצירה בהתפתחות.
  • קושי מתמשך בתפקוד בתוך המסגרת הלימודית.
  • קשיים בקשב וריכוז שלא על רקע אורגני אלא רגשי.
  • התעללות בחיות.
  • התעללות מינית באחרים.
  • התעללות פיזית שאינה מינית באחרים.
  • סימנים לפגיעה פיזית עצמית.

סימנים הנראים על ידי הסביבה:

  • חבלות או סימנים פיזיים אחרים על הגוף.
  • לבוש חושפני באופן לא תואם או לבוש מסתיר ומחסה באופן שאינו תואם.
  • עייפות כרונית ודיווח על קושי בשינה.
  • הזנחה פיזית מופרזת.
  • דיווח על דלקות בדרכי השתן, כאבי ראש כרוניים, בעיות בעיכול, כל אלו לאחר שנשללת סיבה פיזיולוגית.
  • חולשה פיזית לא מוסברת.
  • חשד להפרעת אכילה.
  • חשד להתנהגות דכאונית: חוסר מוטיבציה, עצבות, ייאוש, תחושת חוסר אונים וערך עצמי נמוך.

הערות לגבי הסימנים:

ככל שנהייה מודעים יותר לרשימת הסימנים עולה הסבירות שנזהה נפגעות ונפגעים. קיימת נטייה לאיתור מוקדם ולא אחראי ולחשדנות יתר בעיקר בקרב אנשי מקצוע המתוודעים לסימנים בפעם הראשונה. על כן חשוב להדגיש כי אף פעם לא מספיק סימן אחד בכדי להניח שאדם עבר או עובר פגיעה מינית. התקיפה יכולה להיות אקטואלית, זאת אומרת, עדיין מתקיימת, או שנפסקה בעבר. אין לדעת זאת על פי סימנים חיצוניים בלבד ויש לברר. תמיד מדובר במספר מרכיבים גם יחד המעלים חשד לתקיפה מינית. כל ברור לגבי הסימנים השונים צריך להיעשות באופן המתחשב ברגשות האדם. עצם שיחת הברור דורשת מיומנת רבה, רצוי מאד לתרגל שיחה כזאת או לאפשר לאיש צוות אחר לעשותה, אם יש תחושה של חוסר בטחון לגביה.

מתי יש חשש לפגיעה?

להלן מספר נקודות היכולות לגרום לנו לחשוש כי מתנהלת פגיעה מינית בין ילדים ונוער.

חוזר מנכ"ל משרד החינוך (תש"ס/א2) מציין שלושה קריטריונים עיקריים שעל פיהם יש לבחון את התנהגותו המינית של הקטין כדי להחליט אם היא נורמלית או חריגה:

מבחן השוויון – מתייחס לפערים בגיל, בממדים הגופניים ובהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית בין הילדים המעורבים בהתנהגות הבעייתית. ככל שהפערים גדולים יותר, כן גובר החשד שמדובר בהתנהגות פוגעת, ולא במשחק תמים. לדוגמה, התנהגות מינית בין מדריך בתנועת נוער לבין חניכו הצעיר תתפרש אחרת מאשר אותה התנהגות מינית בין שני חברים מאותה שכבת גיל.

מבחן ההסכמה – מתייחס למידת ההסכמה ששררה בין הקטינים שהיו מעורבים בהתנהגות המינית. עניין ההסכמה מורכב מאוד מבחינה חוקית ומשפטית. בעיקרון, כדי שהתנהגות מינית בין קטינים תיחשב להתנהגות שנעשתה בהסכמה, צריכים להתקיים תנאים רבים, כגון: הבנה של משמעות הפעילות המינית, ידיעת הנורמות החברתיות הנוגעות אליה, מודעות לתוצאות האפשריות של המעשה המיני ועוד.

מבחן הכפייה – מתייחס ללחץ הגלוי או הסמוי שהופעל על הנפגע. מבחן זה קשור קשר הדוק למבחן השוויון, שכן ככל שקיים פער גדול יותר בין המעורבים בפעילות המינית (הפרשי גיל, מעמד, יחסי כוח וסמכות וכיו"ב), כן גדלה הסבירות שביחסיהם היה מרכיב של כפייה. ביטויים נוספים של כפייה עשויים להיות הצעת שוחד ממשי, חברתי או רגשי (כסף, מתנות, הבטחת חברות לילד הנפגע או הבטחת קבלתו לקבוצה), וכן איומים והפחדות פיזיות או רגשיות (בידוד חברתי, איום לספר לחברים וכיו"ב).

נוסף על קריטריונים פורמאליים אלה, יש כמה סימנים נוספים היכולים לסייע לנו להבחין בין סקרנות מינית נורמאלית לבין מעשים העלולים לרמז על התנהגות מינית בעייתית, המחייבת ייעוץ מקצועי:

דינאמיקה – הדינאמיקה של משחקי מין נורמאליים מאופיינת בספונטאניות, בצחוק ומבוכה, ובתחושה כללית של כיף והנאה בקרב כל המשתתפים. התנהגות מינית חריגה, לעומת זאת, מאופיינת המאבק שליטה ובשימוש באיומים ובכוח. המשתתפים בהתנהגות כזאת מגלים סימני מתח וחרדה. הם דבקים בהתנהגותם הפוגעת על אף אזהרות ואיסורים חוזרים ונשנים מצד ההורים או מבוגרים אחרים.

טיב היחסים – מלבד הפערים שצוינו לעיל בין הילדים, חשוב לבדוק את טיב היחסים ביניהם. משחקי מין נורמאליים מהווים הרחבה של פעילויות משחק רגילות. במילים אחרות, ילדים משחקים במשחקי מין עם חבריהם. כאשר ילד מעורב בפעילות מינית עם ילדים שהוא אינו רגיל לשחק איתם – יש לראות בכך אות אזהרה.

פער בין ההתייחסויות – כאשר ילד מסוים מרגיש צורך לספר או להתלונן על המשחק המיני, ואילו האחרים רוצים לשמור זאת בסוד, או כאשר יש פערים בין המניעים והרצונות של המעורבים בהתנהגות המינית, מתעורר חשד כי מדובר בהתנהגות חריגה ולא במשחק תמים.

אופי ההתנהגות – העניין במין מתפתח אצל ילדים בהדרגה. בתחילה הם מביעים עניין בגופם, ואחר כך הם מתחילים להתעניין גם בגופם של אחרים. ההתעניינות במין מתפתחת ומשתנה עם הגיל. בכל גיל יש התנהגויות מיניות נורמטיביות והתנהגויות החורגות מן הנורמה. לא נוכל למנות כאן את כל הקריטריונים להבחנה ביניהן, אך ככלל אפשר לומר, כי ההתנהגויות החריגות נושאות במקרים רבים אופי טקסי או סדיסטי; הן הולכות ומסלימות בשכיחותן, בעוצמתן ובפולשות שלהן; הן אינן נפסקות על אף בקשה מצד המבוגרים; הן משפיעות על מכלול היחסים של הילד עם סביבתו; הן דומות להתנהגויות מיניות של מבוגרים; והן מלוות בביטויי כעס, אלימות או איומים.

מאפיינים הקשורים בילד – כאשר אין איזון בין ההתנהגויות המיניות לבין היבטים אחרים של חיי הילד, כלומר, כאשר הילד עסוק ללא הרף במין או באוננות, הדבר צריך להדאיג. לעתים העיסוק המוגבר במין הוא קריאה לעזרה, ולכן הילד אינו חדל מהתנהגותו גם כשהמבוגרים בסביבתו מעירים לו על כך. נורת אזהרה צריכה להידלק כאשר התנהגותו המינית של הילד או ידיעותיו בנושאים מיניים אינן תואמות את גילו, או כשהוא מתייחס באופן מיני לדברים לא-מיניים, או מייחס כוונות או תכונות מיניות לאנשים, ללא קשר למציאות.

התערבות בשעת משבר

כאשר נודע לנו על מקרה של תקיפה מינית, או חשד למקרה של ניצול מיני, במסגרת בא אנו עובדים, נשאלת שאלה לגבי דרך התגובה הרצויה, הנכונה והאפקטיבית ביותר.

נושא ה"התערבות בשעת משבר" מאגד תחתיו רשימה ארוכה של משברים אשר בעקבותיהם יש מקום להתערבות מסייעת ומטפלת. המשברים עליהם מדברים בדרך כלל יכולים להיות ברמת הפרט, המשפחה והארגון. בדרך כלל יושפעו בעקבות האירוע כל הגורמים בכל הרמות. מהו אירוע משברי? המונח "התערבות בשעת משבר" הוא תרגום מאנגלית למונח "Crisis Intervention". למונח זה יש פרושים פסיכולוגים רבים. ביפנית הסימן Crisis – (Weiji) מורכב משני סימנים שהאחד מציין "סכנה" והשני "אפשרות". המילה האנגלית  crisiC לקוחה מתוך המילה היוונית "Krinein" המתורגמת כ"החלטה". מכאן אנו למדים כי משבר היינו זמן של החלטה, שיקול דעת, נקודת מפנה שיכולה להיטיב כמו גם להרע עם המצב. משבר, לשם הדוגמא, יכול להיות ברמה האישית כמו גם הלאומית. ילד החוזר מבית הספר חולה, או מוכה, אדם מפוטר ממקום עבודתו, מוות במשפחה, תאונת דרכים, או פיגוע, כל אילו עולים בדעתנו כאשר אנו חושבים על משבר. נתן להגדיר משבר כאירוע בזמן שבו קורה משהו שהוא מחוץ לשגרה הגורם לחוסר ארגון זמני, מצב, אשר בהיותו קיצוני ושונה מהיום יום, יוצר חרדה, עקב חוסר היכולת שלנו לפותרו באמצעים הרגילים שיש ברשותנו לפתירת בעיות. זהו מצב היכול להביא לשינוי רדיקלי לנוגעים בדבר.

התערבות בשעת משבר ותקיפה מינית

כאשר אנו מדברים על הנושא של תקיפה מינית, על איזה משבר אנו מדברים? המשבר שאנו עוסקים בו אינו המשבר של האירוע הקונקרטי עצמו, שכן אנו איננו נוכחים באירוע ולכן לא יכולים להתערב ולפעול. המשבר המדובר הוא, לכן, חשיפת העובדה כי התרחש אירוע של תקיפה מינית. ההתערבות תגיע לאחר חשיפת האירוע. כאשר נחשף אירוע שיש חשד לגביו כי הוא מהווה תקיפה מינית, נשאלת השאלה, מי נמצא במשבר ? אפשר לומר כי כל הנוגעים בדבר, כולל הצוות המטפל נמצאים במשבר. הנערה שעברה את הפגיעה המינית נמצאת במשבר הקשור לחשיפת הסוד של הפגיעה, שהופך לנחלת אנשים נוספים. יחד עם התקווה לעזרה קיימת גם הבושה מעצם החשיפה וכן רגשות נוספים הקשורים בעובדה כי עכשיו עוד אנשים יודעים כי עברה תקיפה מינית, זאת כמובן בנוסף למשבר שהוא תוצאה של הפגיעה העצמה. הפוגע נמצא גם הוא במשבר. עכשיו משנודע על מעשיו הוא חרד לגורלו שכן עשה מעשה אסור. המשפחות של הנפגעת ושל הפוגע, אם נודע להן על הפגיעה, נמצאות אף הן בסערת רגשות. הצוות הפועל בתוך המוסד בו התרחשה הפגיעה או שאליו שייכים הנפגעת או הפוגע מרגיש בוודאי אחריות על מה שקרה וכן עוסק בשאלות לגבי דרך ההתערבות הנכונה.

התערבות במשבר: שלב ראשון

באם היוודע על מקרה של תקיפה מינית במסגרת מסוימת, נראה כי השלב הראשון הוא התייעצות של אנשי המקצוע לגבי זיהוי הגורמים הנמצאים במשבר. האם מדובר רק בנפגעת? גם בנפגע ? במשפחותיהם ? בקבוצת ההתייחסות אליהם שייכים הנפגעת, הפוגע ומשפחותיהם?

השלב הבא יהיה קביעת הגורמים הטיפוליים לכל מסגרת.

כבר בשלב זה ועל פי האינפורמציה הידוע יש לשקול פניה לגורמים נוספים לשם תמיכה ואינפורמציה.

התערבות במשבר: שלב שני

בשלב זה תיערך ההתערבות של איש המקצוע במקומות שנקבעו קודם לכן.

מטרות ההתערבות:

מטרות אלו מתאימות לכל אחת מהמסגרות עליה דובר קודם לכן.

הקלה על סימפטומים הקשורים במתח וחרדה בעקבות חשיפת האירוע.

המתח והחרדה יכולים להיות נחלתה של הנפגעת, הפוגע, משפחותיהם וכל הנוגעים בדבר בתוך המסגרת. אירוע של תקיפה מינית הוא אירוע טראומתי. חשיפת האירוע מהווה טראומה נוספת הן לנפגעת והן לסובבים אותה אשר נודע להם על האירוע. אירוע מסוג זה מעלה חרדה רבה וכן פרצי רגש אחרים שהם פועל יוצא מהבהלה הפוקדת אדם כאשר שיגרתו מופרעת באופן קיצוני ומאיים. אחת המטרות הראשונות היא לכן הרגעת והקלה בסימפטומים הקשורים בחשיפת האירוע.

החזרת כל הנוגעים באירוע לרמה תפקודית שהייתה לפני האירוע.

האירוע מוגדר כאירוע המוציא את האדם והקהילה מתוך שיגרת יומם. זהו אירוע חריג ובשל השפעתו הקשה משבש את התפקוד הרגיל והנורמלי. הורים נזהרים יותר בקשר לילדם, ילדים מגלים סימנים של פחד והימנעות לצד חלומות בעתה, הסובבים את האירוע עסוקים בלהבינו ומתקשים לחזור לתפקוד. על כן אחת המטרות של ההתערבות היא להחזיר את המסגרת לשגרה המוכרת מקודם לכן.

זיהוי והבנה של הגורמים שהביאו לאירוע הפגיעה המינית וטיפול בהם.

בשלב זה יש לשאול, מדוע התרחש האירוע והאם אפשר היה למונעו. כאן המקום לברר לגבי שמירה ופיקוח, אחריות ההורים והדמויות המטפלות וכן זה המקום לבדוק אפשרויות לפעילות מנעתית.

זיהוי גורמים בקהילה וכן כוחות בתוך המוסד שיכולים לסייע ולטפל.

לאור האירוע שקרה, מה יש לעשות ? מי הם הגופים או הפרטים, בתוך המסגרת ומחוצה לה שיכולים לסייע?

ברור לגבי דרך ההתערבות בנושא דומה בעבר בכדי לאפשור הסקת מסקנות מהאירוע ושיפור דרך ההתמודדות לעתיד.

זהו שלב הסקת מסקנות לאור הטיפול בעבר ובהווה וברור אפשרות שיפור דרך ההתמודדות בעתיד.

אם נעבור שוב על מטרות ההתערבות נראה כי בעצם נתן להחליף את הנושא ועדיין לשמור על אותו אופן של התערבות. במקרים של משבר, בעצם כל משבר, אלו הם הפעולות שיש לעשות.

להלן דגשים המייחדים את נושא הפגיעה המינית:

עלינו לבדוק האם האירוע התרחש בעבר או מתרחש גם בהווה. זאת אומרת האם הפגיעה שנחשפה הייתה בעבר או קרתה בזמן הקרוב והם כמו במקרים של גילוי עריות, יש סיכוי כי עדיין מתרחשת.

הנושא טעון ורגיש מאד. הוא מערב את הפרטי האינטימי עם הציבורי. חשיפת האירוע יוצרת תחושות חריפות בגלל שמדובר בנושא הכורח מיניות ואלימות ומאד בתוכו פחדים הקשורים אלינו ואל יקירינו.

רבים מאנשי המקצוע מגלים רתיעה בסיסית לעסוק בנושא וזאת מתוך חרדותיהם האישיות, על הצוות המטפל להיות מוכן ולהביע נכונות לעסוק בנושא.

נושאים הקשורים בדת, ג'נדר, מעמד חברתי, ארץ לידה, עדה ותרבות, חייבים להילקח בחשבון בטיפול במקרים של פגיעה מינית.

יש קושי בסיס באבחון אירועים בין ילדים כפגיעה מינית. הגבול בין פגיע למשחק אינו ברור תמיד ויש להתייעץ במקרים של אי בהירות.

התערבות בשעת משבר במקרה של גילוי פגיעה מינית

המודל שעל פיו נעשית התערבות זאת היינו מודל קוגניטיבי התנהגותי מוגבל בזמן. זהו אינו מודל טיפולי דינאמי ארוך אלא כזה הנועד לסייע בטווח הזמן הקצר שלאחר גילוי האירוע. לשם הדגמה מפורט המודל בהתייחסות לנפגעת ולמשפחתה. נתן לאמץ אותו גם לגבי משפחת הפוגע וכן לקבוצת ההשתייכות של הנפגעת. ההתערבות עם הפוגע תבחן בהמשך.

התערבות עם הנפגעת:

יצירת קשר טיפולי עם הנפגעת.

הכוונה היא ליצירת קשר ראשוני של אמון ופתיחות אשר יאפשר את העבודה המשותפת עם הנפגעת. ילדה, נערה או אישה אשר עברה פגיעה מינית נמצאת במקום פגיעה מאד ולרב תתקשה לתת אמון, להיפתח ולהיעזר, על כן יש חשיבות רבה לעדינות, העדר שיפוטיות והבנה למצבה וזאת לשם יצירת הקשר הראשוני.

להלן מספר הכוונות לשיחה ראשונית עם ילדה לעברה פגיעה:

  • היו קשובים וערניים – כשהנפגעת רומזת באופן מילולי או התנהגותי על פגיעה או התעללות נסו לדובבה ולברר למה התכוונה.
  • התייחסו לנפגעת ברצינות –  גם אם הדברים ישמעו מבולבלים, או שתחזור בה מדבריה.
  • דאגו לאווירה מתאימה – זמן, מקום שקט ללא הפרעות, סמוך כמה שיותר למועד בו רמזה הנפגעת על מצבה.
  • תנו תמיכה – הנפגעת חרדה לספר. הבהירו לה שאינה אשמה, שבחו אותה על שבחרה לספר, שקפו לה את רגשותיו (הקושי לספר לכם).
  • שוחחו, אל תלחצו – הימנעו מחקירה לפרטי פרטים, בררו רק כדי להחליט איך לפעול. שאלו שאלות פתוחות שלא ישימו תשובה בפי הנפגעת.
  • לעולם אל תשקרו לנפגעת – אל תבטיחו מה שאין באפשרותכם לקיים (שמירה טוטלית של הסוד).
  • תנו לנפגעת את המידע הדרוש – לגבי שלבי הטיפול בהמשך והסיוע שינתן לו על ידי פקיד הסעד לגבי דברים שמדאיגים אותו.
  • נסו להישאר רגועים – ביטויי זעזוע או חרדה מצדכם עלולים לגרום לנפגעת לחזור ולנעול את סודה.
  • כבדו את שפת הנפגעת – גם אם ביטוייה בוטים ולא מקובלים לגילה. השתמשו בביטויים שלה.
  • כבדו את אמונותיה ותרבותה – מה שנראה ברור מאליו בתרבות אחת יכול להיות הפוך בתרבות אחרת.

עידוד ביטוי של רגשות ותחושות כואבים וכן מחשבות ואמונות הקשורים באירוע.

בשלב הראשון יש מקום לשמוע ולהכיל את הרגשות הקשים שקשורים לאירוע הפגיעה המינית. הנפגעת יכולה להיות מפוחדת, מבולבלת, זועמת או מוצפת. יש להכיל רגשות אלו. יש מקום לברר גם את האמונות והמחשבות הקשורות באירוע בכדי לזהות את אלו שאפשר לתקנן. תחושת האשמה, מחשבות על כך שעכשיו משנתגלו הדברים יהיה יותר גרוע, דאגה בקשר להמשך, כל אלו ועוד אחרים הם מחשבות שאפשר ורצוי לתת להן מענה מרגיע ככל הניתן.

ברור לגבי הפגיעה עצמה וכן פרטים נוספים.

ברור כי אי אפשר לקבל תמונה שלמה ולא לכל השאלות יהיה מענה. חשוב לא ללחוץ ולברר את הדברים בעדינות רבה. מטרת הברור היא רק כדי להחליט איך להמשיך ולפעול.

להלן מספר נושאים שחשוב לברר :

שם הנפגעת. גיל. מין: נערה/נער.

פרטים כלליים על הנפגעת: אזרח/עולה/בן מהגרי עבודה/אחר. יהודי/מוסלמי/אחר/. חילוני/מסורתי/דתי/דתי לשעבר.

פרטים כללים על הפגיעה: גיל בזמן הפגיעה: גיל בזמן הפנייה: פגיעה קודמת: כן/לא. סוג הפגיעה: חד פעמית / מתמשכת. האם כרגע בקשר עם הפוגע: כן / לא. האם כרגע תחת איום: כן/ לא.

סוג הפגיעה: אונס/ ניסיון לאונס/ אונס קבוצתי/ תקיפה מינית מתמשכת בילדות/ גילוי עריות – ע"י אב / ע"י אח/ ע"י אחר/הטרדה מינית חד פעמית/ הטרדה מנית מתמשכת.

הכרות עם התוקף: זר/ הכרות שטחית/ חבר ללימודים/ דמות סמכות/ בן משפחה/ אחר.

פרטים נוספים וסיכום: מקום האירוע: גורמים המודעים לתקיפה: בקשות הנפגעת: התרשמות המברר: סיכום ביניים בסוף השיחה: שאלות לדיון עם הצוות המטפל:

הערה: במבט ראשון נראה כי מדובר באינפורמציה רבה, אך שוב חשוב להדגיש כי בשיחה ראשונית רב הפרטים נודעים מבלי שיהיה צורך לשאול. בכל מקרה אין לשאול באופן חודרני ולא מכבד. השאלה החשובה ביותר היא האם מתקיימת כרגע פגעיה? אם כן יש לבדוק איך נתן להפסיקה מיד.

הערכת הכוחות והצרכים של הנפגעת.

זה המקום לנסות  להעריך את כוחותיה של הנפגעת ולהבין מהם צרכיה.

ניסוח של הסבר מרגיע של מה שקרה, תיקון "עיוותי חשיבה" הקשורים באירוע.

יש לספק את האינפורמציה הדרושה, להרגיע ככל הניתן וכן לעבוד על "עיוותי חשיבה" הקשורים באירוע. "עיוותי חשיבה" היינו מונח לא מוצלח במיוחד לתיאור פעילות קוגניטיבית שאינה תואמת את המציאות ואינה תורמת להרגעת האדם. מחשבות כמו: אני הבאתי את זה על עצמי, הרסתי את המשפחה שלי, עכשיו שיודעים עלי, ילעגו לי וישפילו אותי, חבל שסיפרתי, וכך הלאה. יש מקום להרגיע ונסות "לתקן" מחשבות אלו.

ברור לגבי צורך בהמשך טיפול נפשי.

בגלל שמדובר בהתערבות בעת משבר, יש מקום לשקול המשך טיפול  נפשי, אם בתוך המסגרת ואם מחוצה לה.

ביצוע מסקנות ומעקב.

התערבות עם משפחת הנפגעת

יצירת קשר טיפולי עם משפחת הנפגעת.

אם הנפגעת היא נערה או ילדה והמשפחה מיודעת על הפגיעה המינית שעברה הנפגעת, יש מקום להתערבות בשעת משבר גם בתוך המשפחה. המטרה הראשונית היא יצירת אמון וקשר ראשוני לצורך עבודה משותפת.

עידוד ביטוי של רגשות ותחושות כואבים וכן מחשבות ואמונות הקשורים באירוע.

אירוע של פגיעה מינית מזעזע את המשפחה. אמונת בקשר לתקיפה מינית, סיבותיה ותוצאותיה יכולים לגרום לתגובות רגשיות קשות. מדוע זה קרה? איך לא הצלחנו לשמור על בתנו? האם היא אשמה או אנחנו? מה יקרה איתה עכשיו? מה עשינו לא בסדר? מה זה אומר לגבינו ולגביה? אלו חלק מהשאלות שנשאלות. יש מקום לעודד ביטוי רגשי הקשור לחרדה, כעס, זעם והלם בהיוודע על האירוע.

ברור לגבי השפעת הפגיעה המינית על המשפחה וכן פרטים נוספים.

חשוב לברר איך נודע להם על הפגיעה שעברה הנערה? מה הם יודעים ואיזה אינפורמציה חסרה להם? איזו אינפורמציה הם יכולים להוסיף? איך המשפחה מבינה את מה שקרה?

הערכת כוחות בתוך המשפחה.

על פי הידוע עד כה, האם המשפחה יכולה לחזור לתפקוד? מהם היחסים בין ההורים והאם הם יכולים לתמוך זה בזה בילדיהם האחרים ובביתם? איך הם מעכלים את האירוע שקרה? איך הם מתפקדים בשעת לחץ זאת?

כל אלו יכולים לסייע בכדי לבדוק המשך מענה טיפולי אם צריך.

ניסוח של הסבר מרגיע של מה שקרה, תיקון עיוותי חשיבה הקשורים באירוע.

יש לנסות להסביר מה הולך לקרות עכשיו עם הבת, לאבחן ולתקן עיוותי חשיבה הקשורים באירוע, כמו למשל: היא אשמה במה  שקרה לה, אנחנו אשמים שלא שמרנו עליה, יצא לנו שם לא טוב.. וכך הלאה.

ברור לגבי צורך בהמשך טיפול למשפחה.

הכוחות שבמשפחה, הם אלו שבסופו של דבר יעזרו לנפגעת לכן יש מקום לבדוק התערבות טיפולית גם במסגרת המשפחה. יש לבדוק אמונות הקשורות מרקע עדתי או תרבותי היכולות לעודד או לחבל בטיפול בנפגעת. יש מקום רב לרגישות תרבותית ולהימנע משיפוטיות.

ביצוע מסקנות ומעקב.

התערבות עם הפוגע

חובת דיווח

על מה מדווחים?

  • עבירות מין – אונס, בעילה אסורה בהסכמה, מעשה סדום, מעשה מגונה, מעשה מגונה בפומבי.
  • הטרדה מינית – סחיטה מינית באיומים.
  • מעשה מיני בעל "אופי קל" –  נגיעה, צביטה, ליטוף, התערטלות, חשיפה לחומרים פורנוגרפיים.

למי מדווחים?

אם הפוגע  מתחת לגיל 12 אז הדיווח יעשה לפקיד סעד.

אם הפוגע מעל גיל 12 יעשה הדיווח למשטרה.

הנחיות כיצד להתייחס לפוגע מיני

ככלל, יש להתייחס אל הפוגע מינית כאל מי שמסוגל לקחת אחריות על התנהגותו.

יש להיזהר מהנטייה להפוך את הפוגע לקרבן. ככלל, אין לשוחח עם הפוגע לפני
הדיווח למשטרה, או לפקיד סעד.

כאשר מתעורר הכרח לשוחח עם התלמיד הפוגע יש להקפיד על עקרונות תגובה אלה:

  • יש להקשיב לפוגע במקום פרטי וביחידות.
  • יש להקפיד על תגובה רגועה.
  • יש לברר עם הפוגע פרטים ראשוניים אודות הפגיעה.
  • יש להתייחס אל המעשה של הפוגע ולא אל אישיותו (לומר לו משהו כמו "המעשה
  • שעשית חמור או אינו מקובל בחברתנו" וכד)'.
  • יש להעביר לפוגע מסר ברור שמעשה של פגיעה מינית הוא חמור ונמצא
  • מחוץ לחוק ולנורמות ההתנהגות.
  • יש להסביר לפוגע כי הוריו ישותפו באירוע (בהתאם לחוק).
  • לגבי פוגעים קטנים המתנגדים לזימון ההורים יש להיוועץ בפקיד הסעד.
  • יש לציין לפני הפוגע הקטין כי איש המקצוע יידע אותו על שלבי הטיפול בעניינו.
  • יש לציין בפני הפוגע את חובת הדיווח על האירוע לגורמים מוסמכים חיצוניים.

התערבות במשבר: שלב שלישי

לאחר שנעשו ההתערבויות עם הגורמים השונים, חשוב להיפגש שוב בפורום המקורי ולהסיק מסקנות כמו גם לעבד את התכנים השונים שעלו בשיחות. יש מקום לבדוק את המשך הטיפול והמעקב ולקבוע את האחראי על ניהול הטיפול בהמשך.

סיכום

נסינו לתאר כאן את העבודה בשעת משבר של גילוי פגיעה מינית. ברור לחלוטין כי בפועל קשה בהרבה יותר ליישם את החומר המוצע. הכוונה כאן הנה להראות את דרך התייחסות הרצויה ואת אופי העבודה. כמובן שיש לבחון כל מקרה ולהגיב בהתאם לייחודיותו.

ספרות ומאמרים מומלצים בנושא:

  1. אילון ע', (1999),  התעללות בילדים במשפחה ירושלים: מכון הנרייטה סאלד.
  2. אילון ע', צימרין ח', (1990), ילדות כואבת מבט שני על ילדים מוכים תל-אביב: הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר.
  3. בר נ', ובר-ניר ד', (1999), מעל ומעבר מה עוד אפשר לעשות למעט ילדים בסיכון?. ירושלים: אשלים.
  4. ווזנר י' ואח' (1989), שירותי תקון ועבודה הסוציאלית. תל-אביב: פפירוס.
  5. לביא קוצ'יק,  (2000), חוברת הדרכה לאיתור ילדים בסיכון. ירושלים: אשלים.
  6. מרים ג', (1990), מעולמה של ילדה שהצליחה לשרוד. ירושלים: המועצה הלאומית לשלום הילד.
  7. פלד ת', וקדמן י', (2001), עם ילדים בלי מכות. ירושלים: המועצה הלאומית לשלום הילד.
  8. ציונית י' וקדמן י' (2001) ילדים כקורבנות התעללות במשפחה. ירושלים: המועצה הלאומית לשלום הילד.
  9. צימרין ח', (1985), ילדים מוכים בעיה רבת פנים. תל-אביב: הוצאת פפירוס.
  10. קדמן י', התעללות מינית בילדים והפרעת ריבוי האישיות, התעללות בילדים בישראל 
  11. שמשי א', (2000), להיאבק באלימות ולהצליח. תל-אביב: צ'ריקובר.
  12. 12.  בר גיורא, נ., שלו, א., (2001). השפעותיה של התעללות בשנות הילדות על פסיכופתולוגיה במבוגרים. "שיחות", כרך ט"ו, 180-194.
  13. 13. הרמן, ג. ל. (2001). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.
  14. 14. זליגמן, צ, סולומון, ז, (2005). הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות. הקיבוץ המאוחד.
  15. אתר בין הצלצולים
  16. אתר הסתדרות המורים
  17. אתר חוזר מנכ"ל, משרד החינוך.
  18. אתר מרכזי הסיוע
  19. Random House Dictionary of the English Language, Second Edition, unabridged. New York: Random House, Inc. 1987.
  20.   L. Rapoport, "Crisis Intervention as a Mode of Brief Treatment," in R. W. Roberts and R. H. Nee, eds., Theories of Social Casework (Chicago: University of Chicago Press, 1970), 297–298.
  21. D. A. Puryear, Helping People in Crisis (San Francisco: Jossey-Bass, 1979), 51–52.
  22.   אתר השרות הפסיכולוגי היעוצי