הילד מול מות אחד ההורים ממחלה קשה

מאמר זה פורסם באתר Zap Doctors ב‏-‏2 ‏בנובמבר ‏2015 (קישור)

מוות של הורה הוא אחת החוויות הקשות עבור ילד. לילדים יש יכולת הסתגלות רבה. המוות של ההורה נתפס בעיניהם על פי גילם ובגרותם הנפשית. הוא מקבל ביטויים שונים בנפשם והם מביעים אותו בהתאם ליכולתם הרגשית, לפעמים באופן מילולי לפעמים דרך פעולות ולפעמים באמצעות יצירה. ננסה למצוא מילים לחוויה הקשה הזאת ולתאר את התקופה של אחרי מות האדם הקרוב. ננסה לטפל בשאלות קשות העולות במצבים אלו. מי מבשר על מות האדם הקרוב ומהן התגובות המוכרות לבשורה זאת אצל ילדים. האם נכון לשתף את הילדים בלוויה? אלו תגובות נתן לצפות שיופיעו בכל גיל בעקבות המוות ואיך עלינו להגיב מול תגובות אלו.

לבשר על מוות של הורה לילד

בדרך כלל מי שמבשר על פטירת אחד מבני הזוג הוא בן הזוג השני. זאת משימה שאין רבות שקשות ממנה. על כן הורים רבים דוחים את הבשורה, או מעדיפים לומר שההורה נסע, או נמצא בעבודה או בבית חולים. הקושי עם אופן ההתנהלות הזאת נעוץ בפער שנוצר בין מה שהילד מרגיש לבין מה שנאמר לו. ילדים הנם רגישים מטבעם וכאשר אומרים דבר אחד בעוד המציאות המורגשת היא שונה, יוצר הדבר בלבול ותחושת אי-וודאות לגבי המציאות וכן חוסר אונים ותסכול בכל הקשור לפרוש המציאות.

יש מקום להעביר מסר פשוט ובהיר ככל האפשר. התגובה של הילדים תלויה בגיל הילד ויכולה להיות שונה וכן משונה. ילדים יכולים להביע הכחשה, כאילו הדבר לא אמת קורה או נכון, לפרוץ בבכי, לצעוק בכעס ובכאב אך יכולים גם לגחך או לצחוק מתוך מבוכה. כל תגובה היא לגיטימית. למרות הקושי בדבר, כדי לספר את הבשורה באופן שאינו דרמטי ובאופן המאפשר לילד להיות קשוב לעצמו ולא לעולמו הנפשי של המבוגר.

שאלות לגבי הלוויה

אחת השאלות שחוזרת פעמים רבות היא האם לקחת את הילדים ללוויה? הדעות בנושא חלוקות. הסיבות כן לקחת הן שבכך יוכל הילד להיפרד וכן להכיר בכך שההורה אכן מת ונקבר. הילד ירגיש שותף וחלק מטקס חשוב ומשמעותי. יש האומרים כי הילדים מרגישים אשמה על כך שלא נכחו בלוויה. יחד עם זאת מגד נראה כי ככל שמדובר בילדים קטנים הלוויה היא חוויה קשה ואף יכולה להיות טראומטית. סיבה נוספת שלא להביא את הילדים היא שנוכחותם לא תאפשר להורה המתאבל לבטא את תחושותיו מול הקבר שכן ידאג לילדיו ולא ירצה שיראו את המראות הקשים. מניסיוני, רב ההורים לא מביאים את ילדיהם ללוויה ולא חשים כי טעו בכך מאוחר יותר.

לאחר המוות של ההורה

אבל הוא תגובה לאבדן. כל אחד ואחת מגדול ועד קטנה מגיבים לאבדן. התגובה היא על פי הגיל, היכולת הרגשית, הניסיון בהתמודדות עם אבדנים קודמים והגורם התרבותי.

תינוקות

תינוקות מגיבים לאבדן מהרגע שבו רכשו יכולת לקשר קבוע עם דמות כלשהי, בערך סביב גיל החצי שנה. אבדן הדמות, אם באפן זמני או קבוע יגרור ביטויים של מחאה, זעם, עצב והתנתקות. כאשר האבדן מתרחש בגיל צעיר יש נטייה של ההורים להניח כי הילד לא איבד דבר, שכן לא הכיר את ההורה החי. הדבר אינו מדויק. התינוק יגדל בבית שבו היה אדם מסוים שאיננו עוד. גם אם לא יהיו לו זיכרונות מאותו אדם, נוכחות העדרו תהיה שם והעדר זה יתמלא בסיפורים ואמירות שיצרו פנטזיה על אדם כלשהו שהיה ואיננו. האדם הזה ימשיך להיות מושא געגועים של הילד גם אם לא הכי אותו באופן קונקרטי.

פעוטות בגיל הגן וקדם בית ספר

בשלב הבא, פעוטות בגיל הגן וקדם-בית הספר, יגיבו לאבדן על ידי רגרסיה לשלב קודם, כמו למשל, חזרה למציצת אצבע, או לשלב תרום גמילה מחיתולים. הם יכולים להיות תלותיים יותר מאשר היו קודם לכן, להתנגד ולמחות בשעת פרידה מההורה השני או מאדם חשוב אחר בחייהם, כגון בגננת, מטפלת או אחות גדולה. הם יכולים להיות עצובים וחרדתים יותר, כך לדוגמה יכולים להתעורר פחדים מחושך בלילה, צורך לשון יחד במיטת ההורה החי, קשיים בהרדמות וסיוטי לילה. למרות שילדים בגיל זה מתקשים להבין את מלא המשמעות של המוות, בעיקר את עובדת סופיותו וחוסר החזרה ממנו, הם יכולים להרגיש בברור את עובדת העדרו של האדם הקרוב והיקר ללבם. ילדים בגיל זה יכולים לאמץ הורה מחליף ולהיצמד אליו, התנהגות זאת אינה מעידה על שכחה או חוסר יחס לאדם שנפטר, אלא מתאימה לאופן החשיבה של ילד בגיל זה. עוד נמצא בגיל טרום-בית הספר בלבול בין עתיד לעבר, הילדים יכולים לדבר על המת בזמן הווה כאילו הוא עדיין בחיים.

מספר דברים הקשורים למוות קשים להבנה לילד בגיל זה:

א. המוחלטות של המוות: המוות הוא לתמיד ואין ממנו חזרה ולכן הילד לא יראה שוב את האדם שנפטר.
ב. העדר החיים אצל המת: הוא אינו אוכל, שותה, נושם או הולך.
ג. האוניברסאליות של המוות: העובדה שכל אדם חי ימות, גם הילד שאיבד את הקרוב לו.

היכולת לתפוס עובדות אלו דורשת יכולת הפשטה קוגניטיבית. ילדים שעוד חסרים יכולת זאת מתייחסים למה שאומרים להם פשוט כמשמעו, כך ילד שנאמר לו כי אמו בגן עדן שאל ענה בשאלה, מתי היא חוזרת?כדי להתמודד עם עובדות אלו יש צורך ביכולת התמודדות עם חרדה, יכולת הדורשת בסיס רגשי מוצק וכן סביבה מאפשרת ובטוחה. תפיסת עובדות אלו היא תהליך ארוך הנמשך כל החיים באופן כזה או אחר. אל לנו לדרוש הבנות מסוג זה אצל הילד אך גם אין סיבה להסתירן ממנו. עלינו שאשרר את העובדות אליהן הגיע בכוחות עצמו ולנסות ולהסביר את הדברים בהתאם לאמונתנו ויכולתנו ולהתעניינות הילדים.

ילדים בשנות בית הספר הראשונות

היתרון של ילדים בשנות בית הספר הראשונות הוא ביכולתם המילולית התפתחת המאפשרת להם לדבר ולהביע באופן ברור יותר את מצוקתם ואת המחשבות והרגשות שלהם הקשורים למוות. נמצא כי הילדים מבינים יותר את עובדת סופיותו של המוות וכן לעתים חווים עצמם כאחראים לאבדן כאילו הם גרמו לו. בגיל זה נמצא לפעמים צורות פסיכו-סומאטיות של הבעת כאב כגון כאבי ראש או בטן וכן נמצא הבעה של זעם ותסכול לצד כאב ועצב על המצב.  בגיל זה נראה ביטויים הקשורים לשאלה היכן נמצא המת? האם הוא מביט מלמעלה או נמצא רחוק בגן עדן? וכן תהיות לגבי מהות המוות ויכולת גבוהה יותר של תפיסת המוות על פי הנושאים שהוגדרו קודם לכן. הילדים יכולים להשתמש בחפצי האדם שנפטר והמחשבה על החלפת המת הופכת למחשבה על כך שהם יחליפו את זה שחסר. הם יכולים לשחק את הדמות של המת ולהיעזר לשם כך בחפציו. משחקים ספרים שירים וציורים הם כלים טובים מאד לעיבוד הרגשות הקשורים במוות בגיל זה.

ידוע המסגרות השונות פניה לטיפול

אם הילד נמצא במסגרת של פעוטון, גן, או כל מסגרת אחרת חשוב לידע את המסגרת על מה שקרה. כדי מאד לבדוק את הגישה ואת הנסיון של האנשים במסגרת בכל הקשור להתמודדות עם אבדן. האם למדו על כך? האם נתקלו בכך העבר? מה דעתם בנושא ואיך לדעתם יש לנהוג?

שאלה נוספת שעולה היא שאלת ההפניה לטיפול מקצועי, פסיכולוגי או אחר. במקרים אלו יש להתחשב בכמה משתנים:

• מה היכולת התמודדות של ההורה בשלב זה?
• האם התגובות של הילד הן תגובות טבעיות לנוכח האבדן והאם הן נרגעות או משתנות במהלך הזמן?
• האם הדרכה ותמיכה בהורה מספיקה או שאכן יש מקום לטיפול בילד?
• מהי המוכנות של הילד עצמו לקבל עזרה ולצור קשר טיפולי עכשיו, לאחר שאבד אדם חשוב במשפחתו?

יש שאלות ומשתנים נוספים וכמובן שכל מקרה שונה. חשוב לציין שאפשר להתייעץ עם איש מקצוע ולסמוך על שיקול דעתו לגבי הצורך בטפול בילד כרגע.

נקודה נוספת היא העזרה שאותה מקבל/ת בן או בת הזוג הנותרים. בעצם מתרחש מעבר מתקופה אינטנסיבית של התמודדות עם משבר הקשור במחלה ולאחר מיכן במות למצב של אחר המוות שבו יש להמשיך ולתפקד בכל הקשור להורות לכל הפחות. בדרך כלל יש גם צורך לטפל בעניינים הקשורים למוות וכן לחזור לעבודה. אני מדגיש מעבר זה בכדי להראות כי להורה שנשאר אין באמת זמן לעכל ולעבד את המוות בשקט, ללא נוכחות הילדים. הוא לא מפסיק לרגע להיות הורה. תהיה העזרה רבה ככל שתהיה, מקומו כהורה לא יכול להיתפס על ידי אחר והצורכים של הילדים ממנו לא פוסקים אלא אף גדלים שכן הם מתמודדים עם משבר הפרידה מהאב או האם. כל זה נכתב בכדי לומר שיש מקום להיעזר בעזרה מקצועית בשלב זה בכדי שיהיה מקום בו נתן יהיה לעבד את כל האירועים הקשים שקדמו למוות, את המוות עצמו וכן לסייע בהתמודדות עם ההורות החדשה שנוצרה בעקבות האבדן.

מאפיינים משותפים אצל ילדים שאבדו את אחד ההורים

תגובת זעם ותסכול: תגובות אלו מאפיינים מצבי אבל ובאים לנוכח ההעדר שקשה להשלים אתו. בהעדר ההורה המת שבעולמו הפנימי של הילד, הלך ונטש את הילד, הזעם יחד עם עוצמות גדולות של תסכול ומצוקה יכוון בדרך כלל להורה החי. זעם ותסכול רב יכולים להיווצר סביב דברים שאי אפשר לעשות, כמו למשל, להחזיר את ההורה המת, אך גם דברים אחרים וקונקרטיים הרבה יותר, כמו לקבל עוד קינוח או לראות עוד סרטים בטלויזיה. התסכול והזעם עולים גם במקרים של אבדן חפצים כאלו ואחרים, אבדן המסמל את אבדן ההורה. התסכול עולה גם כתוצאה מקנאה בילדים אחרים שיש להם שני הורים.

חרדה לגבי הבריאות של ההורה החי: הילד שאיבד כבר הורה אחד מפחד מטבע הדברים לאבד גם את השני. ילד שאביו נפטר מסרטן מישש את כתפה של האם וזיהה שם בליטה שהייתה תוצאה של קפל בד. הוא שאל את אמו תוך כדי מישוש האם יש לה שם גוש כלשהו?

חרדה לגבי הבריאות של הילד עצמו: ילד בן חמש שאביו נפטר לפני זמן מה שיחק בחול בשפת הים עם אחיו הגדול ממנו במספר שנים. האח הגדול כיסה את הקטן בחול בעוד הקטן צועק: "סרטנים סרטנים, זהירות! הם מטפסים עלי!" ותוך כדי הצעקה הוא הודף מעליו את החול לצדדים כאילו העיף מעליו סרטנים מאיימים. או דוגמה נוספת ילד כבן שמונה חזר מבית ספר עם פריחה על גופו והחל לבכות לשאלת הוריו אמר כי הוא חושש שיש לו מחלה קשה. ילד אחר אמר: "אני יודע למה לאבא היה סרטן, כי הוא נולד במזל סרטן. אבל גם אני נולדתי במזל סרטן, אז מה אומר? שגם לי יהיה סרטן?

הרגשה של שונות ומשאלה להיות כמו כולם: הילד מרגיש כי אינו שייך לקבוצת הילדים בני גילו שכן יש להם שני הורים בעוד לו אין. פעמים רבות יחבור לילדים של הורים גרושים או לילדים שמצבם מזכיר את שלו, או שינהג באופן הפוך לכך ויתרחק מכאלו המזכירים לו את היותו שונה.

קבוצת האחים כמשאב: האחים שיתייתמו יכולים להוות משאב חשוב ומחזק זה עבור זה. הקרבה הטבעית בניהם מנחמת ומגנה והיכולת להיות יחד כשותפים לצרה מגבשת ומחזקת את האחים. יחד הם יכולים להבין זה את מצבו של זה ולעזור זה לזה. הגדולים לקטנים והגדולים בינם לבינם. אפשר לעודד עזרה הדדית זאת ולקדם אותה אם מתאפשר.

לסיכום

ילד שמאבד את אחד מהוריו חווה כאב גדול. חיו וחיי משפחתו לעולם לא יהיו כפי שהיו קודם לכן. יחד עם זאת חיו ימשכו והוא יגדל להיות אדם שמות ההורה הוא חלק ממנו. התייחסות מתאימה מצד ההורה החי ובני המשפחה האחרים וכן מהסביבה הרחוקה יותר יכולים לעזור בעיבוד הכאב והקשיים ולאפשר להמשך חיים טובים בריאים ואף מאושרים.